מה בין חיבוק אוסף מאהבה יפת תנועה, ללפיתת אותן זרועות מונחות
אותה האהבה כשהיא מועלית בחזקת אינסוף?
שבריר של נצח.

מה בין חיוך של אושר, כזה שנולד מתוך פיסה בהירה של תכלת,
מעמקי רחמו של קרע רגעי אשר פער חלון בעננים-משייטים-תדיר,
לעוית מקציפה לנוכח אותה פיסה מופלת אשר נגלתה מבעד לשחורת
עבים מקדירה?
עיקול קטן בזוית הפה.

מה בין מחשבה בהירה ומנומקת הנותנת טעם להמשך החיים במתכונתם
לאורך מסילת הרכבת הבלתי נלאית, לבין רדיפה טורדנית-כפייתית
אחר קצה של המסילה, אחוזת אימה שמא תסתיים בטרם יינתן לעמוד על
טיבה?
פסע דק בין תשובה לשאלה רודפת.

מה בין שפתותיה של אחת סוערת, שחורת השיער ומהירת התנועה אשר
מרחיקה אותה ממני ואותה מעצמה, לבין יכולתי לנשקה בחום ולחבק
את גופה הלוכד את חזה המתנועע לקצב הלמות לבה הקטן והמואץ?
לא כלום, ועם זאת, הרבה מאוד.

מה ביני, כותב השורות, רושם ההגיגים, פורץ המקצבים, לוכד
האותיות, רוכן מקלדת כעבד אשר מוחו נרצע ואצבעותיו עמלות
לפדותו ללא סיכוי בר תקוה לטפח במסתרים, מאבד עצמו לדעת בכדי
לגלות את מקום מסתורה המפרה ולשאוב משם בינה, לבין בן-דמותי,
רוכב עשוי ללא חת, המפיג בנוכחותו את ישימוני השעמום, המאיר את
חשכת הלילה האפל ביותר בברק העיניים המצפות לבואו, הממלא עולם
ומלואו בחיים בעצם לחישת שמו הנישא על שפתי כל בחרדת קודש
עליזה ומייחלת, שמא לא יגיע, ולכשיגיע?
קהל מאמינים, ואני ראשון להם ואחרון לתמיד.