"משהו במצב הזה לא טבעי" היא חושבת, מחייכת לעצמה, לוקחת עוד
שאיפה ארוכה מהסיגריה שבין אצבעותיה ושואפת ארוכות בעיניים
עצומות.
הצללים המרצדים מסביבה מרמזים לה שמשהו עומד להתקרב, בתחושת
השלמה מסוימת, היא מכבה ונעמדת.
לובשת מדים וחיוך, עוטה על עצמה שכפצ של בדידות וקסדה של
געגוע, נאחזת ברגע אחרון של שפיות ויוצאת לקרב על עצמה.
שעות ארוכות של חוסר ודאות מקיפות אותה, מכתרות אותה כמו חומה,
מתקרבות לאט לאט וגוזלות עוד כמה דקות של אויר... כל פעם עוד
כמה דקות של אויר שאובדות, כמה דקות של חיים שמתקצרים.

עכשיו, עמוק בתוך הכל כבר לא נשארו תשובות בכלל, לא נותרו עוד
רגעי צלילות בהירים, הכל מתערפל, מתחדד ומתרכך לסירוגין.
אין הבנה יותר, אין השלמה או תחושת רוגע מוחלטת, רק מרדף עבור
הרגע העתידי הזה שבו הכל יתבהר... אבל הרגע עוד רחוק, הוא לא
מחכה לה אלא פוסע בצעדי ענק קצת רחוק יותר, מעבר ליכולת השגתה.

הלב הוא נתון כבר, מחולק לאלפי חלקים לא שווים, מפוזר בחלל. לה
לא נשאר ממנו הרבה, רק התקווה שמי שקיבל ממנו חלקים ידע לאחוז
בהם ולזכור. לזכור גם כשכל הזכרונות מתחילים לדהות או לברוח,
לזכור גם כשעצוב, קשה ומפחיד.

הקרב הוא ארוך, אין הפוגה, אין הפסקות ואין מנוחת לילה, לעצום
את העיניים ולהרגע. אין פיתרון מדיני או הפסקת אש זמנית.
הקרב הוא פנימי, הוא ארוך וישר, הוא ישן ומוכר.

אין לו פתרון, לפחות לא עכשיו...