אני יכול לראות את זה באופן נאה, עכשיו,
צעדתי מעבר לגבולות הזמן
ראיתי את הרעם הופך לברק ומשם לענן
יכולתי לראות אותך נכנסת אל תוך האולם

לפתע נהיה נהיר לי חיוכך
וכל הדרך שבה את הופכת להמשך (כמו כף יד)
ואני מנגן בשבילך, את אפילו לא כאן

מדהים איך שזה משנה אותי
מרוח ואש לצורה
מוחשיות תחת מגבלות הזמן והמקום
אני הופך לעיקר (בניגוד לטפל)

שומר על עצמי מהחושך הקר
ונזכר
צעדים על שכבת קרח לא-מספיק-עבה (מסתבר)
ואיך זה מרגיש
להינצל מקיפאון
ולצאת מזה חמים