הדקות האחרונות של השיעור עוברות לאט מאוד.
ועוד דקה ועוד אחת. ועוד שניה אני מתפוצצת.
מסתכלת בשעון, וחוזרת להסתכל על המשוואות שעל הלוח במבט
מעורפל.
אף פעם לא הייתי טובה במתמטיקה.
רושמת במחברת. ומוחקת. ורושמת שוב. ומוחקת.
עוד לא החלטתי.
חוזרת להסתכל על השעון,רואה איך המחוג הארוך מגיע אל הסיפרה
12.
צילצול.
סוף סוף. חשבתי שלא יגיע לעולם.
אני אוספת במהירות את חפציי לתוך התיק ויוצאת מהכיתה.
בדרך המורה ללשון תופסת אותי.
"את לא מרוכזת בשיעורים"
איך אפשר ליהיות מרוכזת?
אני מביטה בעצבנות בשעון ומסתכלת מסביב. שתקלוט את הרמז שאני
ממהרת ושתעזוב אותי כבר.
לבסוף היא מסיימת לדבר.
אני רצה במסדרון לכיוון המדרגות ויורדת אותן שתיים-שתיים.
מגיעה לכניסה מתנשפת.
אני יוצאת אל הרחוב. השמש מסנוורת אותי. השעה כבר שעת צהריים
מאוחרת.
אבל אני ממהרת ולא עוצרת לדבר עם החברות.
פתאום אני נזכרת ששכחתי את המחברת בכיתה.
עוצרת לרגע ומתחילה להטיח בעצמי מחשבות- איך יכולתי לשכוח? אני
כזאת מפגרת.
מתחילה לחזור לעבר הכיתה, צועדת כמה צעדים ואז מתחרטת וחוזרת
על עקבותיי.
נו טוב, אז אני אקח את המחברת מחר. בתקווה שהיא תשאר שם.
אז אני ממשיכה לרוץ חזרה הבייתה.
בדרך כלל לוקח לי משהו כמו רבע שעה ללכת עד הבית.
אבל אני ממהרת. אז אני רצה.
והעצים עוברים לידי, והמכוניות,ואנשים. אבל אני ממשיכה לרוץ.
מגיעה אל הרחוב שלי.
אני עייפה, רק עוד קצת. רק עוד קצת.
אני מגיעה אל השער ובידיים רועדות אני פותחת אותו.
רצה אל הדלת ופותחת גם אותה.
אני זורקת את התיק הצידה, מלמלת שלום לאמא ורצה בממעלה
המדרגות.
אני מגיע אל המחשב.
הוא נמצא במצב שומר מסך.
בבקשה, בבקשה, בבקשה.
אני מזיזה את העכבר.
הלוואי. הלוואי. הלוואי.
אני מסתכלת על המסך הריק.
מתנשפת ומתיישבת על הכיסא בייאוש.
הוא לא שלח לי הודעה.
טוב, בכל מקרה לא חשבתי שהוא ישלח.