חופש מדומה, אמר פייר.
פריס, 1969, מרד דני האדום והשושנה הלבנה בהתהוותו. הרייכסטאג
עולה בלהבות והסטודנטים מוחים.
בהפגנה כזו פגש את דניאל היפה.
היה לה שיער דבש ארוך ושפתיים מלאות, שהיוו משושה מושלם, פרי
בשל מדי.
היא לבשה בגדים אופנתיים ועישנה סיגריות ברצף, כאילו מדובר
במרדף אחר אוקטובר האדום.
הוא היה אוהד חריף של קרל מרקס והיא הייתה חשפנית לסבית שעבדה
בלילות במגוון עבודות מזדמנות. מרק לואיס אמר שהיא מזכירה לו
את אמא שלו ומיהר לנתק. מעניין מה פרויד היה אומר על זה, אמר.
היא אהבה את ניטשה.
נהגה לצטט: "ללא מוסיקה החיים יהיו טעות".
והוא היה עונה תמיד: אז מה. מה כבר יקרה. אסון נוסף, כמו
בנייני התאומים.
מר דני האדום, אני כתב ב'רפורטר', ב'גלובס', ב'עולם הזה',
אפשר לשאול אותך כמה שאלות?
דני: מהר, אני צריך לגלגל ג'וינט.
דני, אתה הומוסקסואל?
דני: יש פנטזיות על בנים פה ושם אבל זה לא That Big a Deal.
עכשיו, בוא תעמוד פה ותסתיר לי את הרוח. |