[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מבוא
תמיד רציתי לגור בפינה מקסימה זו, שבה נפגשים שני משוררים
שאני אוהב ומוקיר (יש פינה כזאת בראשון לציון). באו
האוליגרכים בסדנה ה68- ונתנו לי את ההזדמנות. לצורך זה עשיתי
מאמץ קטן נוסף, והזזתי את מגדלי עזריאלי ממקומם.
הכול החל כמו ערב אחד מיני רבים. גיל צור, הגבר שאיתי מספר
שנים, הוזמן לקרוא משירי נתן אלתרמן, בהשקת אוסף חדש של
יצירותיו. האירוע אמור היה להתקיים בחנות ספרים מפורסמת
במגדלי עזריאלי. היה ערב סגרירי, הצעתי לו שילך בלעדיי:
''תוכל להיענות לילדות שטורפות אותך בעיניהן, וצועקות
בהיסטריה: עשה לי ילד.'' אבל גיל חייך והשיב: ''הייתי עושה את
זה אבל לאחר מכן, תעבור קנאתך שותקת ותשרוף את הבית על
שנינו.'' הוא צדק, הרי לא התכוונתי לתת לו ללכת לבד לגוב
הלביאות שבעזריאלי, אבל רציתי שיבקש אותי לבוא איתו, ולא יראה
בי דבר המובן מאליו.
התלבשתי בעצלנות, התאפרתי באיטיות, אבל כל זה לא גרם לעיכוב
המקווה, ובזמן קצר ישבנו במכונית. הקור היה עז, ועד שהתחמם
פנים המכונית נקשו שיניי מקור. למרות הקור לא ירד גשם,
הכבישים היו כמעט יבשים ואותן שלוליות קטנטנות שהבריקו באורות
המכונית נראו קפואות. כבר שנים לא היה קור כזה. ועוד מספרים
לנו שכדור הארץ מתחמם. גיל נהג בזהירות בין שלוליות הקרח שעל
הכביש, והגענו ללא בעיות לחניון, רבע שעה לפני המופע.
רשמתי את מקום החנייה. גיל מעולם לא שם לב למקום שהוא מחנה,
ולא אחת נדדנו בין הקומות, מתווכחים היכן הייתה המכונית
לאחרונה.
בפתח החנות המתינו לו המעריצות שכמעט קרעו לו את החולצה, הוא
ניסה לחייך אבל היה מבוהל מאוד, רק אני ידעתי כמה מלחיץ אותו
מעמד זה, הוא סבל מפוביה ולא יכול היה להימצא בהמון יותר מכמה
דקות. הגעתי אליו בכוח המרפקים, בדרך 'קיפלתי' כמה מעריצות
בגילי העשרה, לקחתי את ידו וגררתי אותו לפנים החנות.
''תודה,'' לחש לי לאחר שהתאושש, הוא זקוק היה לכמה דקות
ריכוז. ניגשתי למיקרופון, 'שקט!' ביקשתי בתקיפות. כמה ילדות
רטנו, אחת אמרה: ''למה היא חושבה את עצמה, כולה שרלילה שלו.''
הבטתי בעיניה, ואמרתי בקול מקפיא דם: ''זה הרבה יותר ממה שאת
תגיעי איתו.''   ואז השתרר שקט.
גיל פתח את הספר והחל קורא את ''תמצית הערב'', ומיד קרה הקסם,
הושלך הס, איש לא זז, עד מהרה נעלמו הפרטים, הקהל הפך שדה
פרחים צבעוני, רק הבריטון של קולו מהדהד, מהפנט: ''ללא מראות
וצל שעה בעיר עוברת...''
... בקצה 'שדה הפרחים' הופיע אדם, הבטתי בו, והוא החזיר מבט,
סחרחורת תקפה אותי.
בראשי הדהד: ''פגישה חצי פגישה מבט אחד מהיר, קטעי ניבים
סתומים ודי.'' זיהיתי אותו מייד, היה זה אלוהים, או כפי
שתיארתי לי אותו כאשר אמא ספרה לי את הסיפורים עליו, לפני
שנים רבות. כן, הוא היה אדם מרשים מאוד, למרות קומתו הנמוכה.
פניו השזופים חרושים היו בקמטי חכמה, ועמדו בניגוד נפלא לרעמת
השער הלבנה שלו. אבל הוא לא ידע שמילא בדיוק את תבנית האלוהים
הטוב, שהמתינה ריקה ומיותמת, במעמקי נפשי מאז ילדותי.
התיישבתי כדי שלא אפול אם אתעלף, ראיתי ושמעתי את אמא מנגנת
בכינורה מנגינות נפלאות, עליהן גדלתי. זיקוקי-די-נור ומראות
הר סיני עברו לנגד עיניי, ללא ספק היה זה אלוהים בעצמו. דו
שיח המבטים כבש אותי, הוא משדר ואני קולטת, ואז אני משיבה לו
והוא קולט ומחייך, או רק נדמה לי. ידעתי שאני מסתבכת באהבה
בלתי אפשרית, שעלולה להרוס את הקן שהצלחתי להקים בעמל רב. אבל
זה היה חזק ממני.
בעודי מהרהרת בחוויה שעברתי זה עתה, שעט לעבר הבמה הקטנה איש
ביטחון של המקום, חטף את המיקרופון ואמר מתנשם: ''שלג כבד
יורד על מגדלי עזריאלי, ננקטו אמצעי חירום, איש אינו רשאי
לצאת, אנחנו מבקשים מתנדבים צעירים וחזקים שיעלו ויעזרו לפנות
את השלג מגגות הבניינים, כדי להקטין את העומס. פינוי השלג
נעשה על ידי זריקתו למטה, איננו יכולים להיות אחראים ליוצאים
מהבניין. כל הדלתות חסומות בשלג.''
החלה מהומה, אנשים רצו לחלונות לראות את התופעה המפתיעה. חלק
מנוכחים התרכזו סביב איש הביטחון והלכו איתו לכיוון המעליות.
מהחלונות לא ראו דבר, היה חושך מוחלט. פנסי הרחוב קרסו או
נקברו בשלג. גיל ביקש מכולם לחזור למקומות כדי שיוכל להמשיך
לקרוא, ובאמת רבים חזרו והתרכזו סביבו:
''ללא מראות וצל שעה בעיר עוברת.
עורב על הגדר. סמטה חלון דועך,
אם גם אותך האיר בפנסו הערב
סימן שהוא רעב לנצח לראותך.''
חיפשתי בעיניי את אלוהים שלי, אבל הוא לא היה שם יותר. גיל
עבר ל''קפיצת הלוליין'', ואני התגנבתי בשקט בקהל והתחלתי
לשוטט בקניון, שבו הסתודדו אנשים בקבוצות, דנים בתופעה. במרכז
אחת הקבוצות עמד אדם חרדי והסביר, שזה עונש על גבהות הלב:
''מה שבנו כאן זה מגדל בבל.'' הסביר בהתלהבות, אז הפסיק אותו
בחור צעיר ואמר: ''אתה מדבר שטויות. זה חוק טבע, על הר גבוה
יורד שלג כי העננים נעצרים שם, אותו דבר מגדל שמגרד את
השחקים. ידעתי שזה יהיה, אפילו כתבתי מכתב לראש הממשלה'',
הסביר, ''הצעתי שיבנו את המגדלים בנגב אז כל שנה היה שלג וזה
היה פותר את בעיות המים של הנגב.'' סיכם מנצח. חלק צחקו, וחלק
הנהנו בהבנה. איך לא חשבו על זה קודם?
חזרתי בראשי על השיר:
''פגישה חצי פגישה מבט אחד מהיר
קטעי ניבים סתומים ודי
ושוב הציף הכול ושוב הכול הסעיר
משבר האושר והדוויי.''
ואז הבנתי שעליי לקרוא לו:
''התשמע קולי, יחידי שלי,
התשמע קולי באשר הנך?
הוא ניצב לפניי כאילו הופיע מהאין, ואמר כמהרהר:
''כי סערת עליי, לנצח אנגנך,
שווא חומה אצור לך שווא אציב דלתיים
תשוקתי אלייך ואלי גנך
ואלי גופך סחרחר אובד ידיים.''
ואני... איני יודעת אושר גדול מזה, השבתי:
"אף סכר שכחה בניתי לי מגן
הנה היה כלא היה.
ועל ברכיי אכרע על שפת אגם סואן
לשתות ממנו לרוויה!"
נכנסנו לבית הקפה, שכחתי את גיל, את השלג, את העובדה שאנחנו
במצור ולא יכולים ללכת הביתה. ואז שאלתי: ''ואולי לא היו
הדברים מעולם?''
''היו הדברים,'' הוא אמר מהורהר, ''ועוד יהיו, אם רק תאמיני.
איני רואה עתידות כנביא, אך רואה אני בית ושער, ובשער ניצבת
את, אור לבבי, כי השלג עולל כמו נער.''
''מי אתה?'' שאלה.
''את יודעת,'' השיב בחיוך, ''אני בדיוק מה שאת רוצה שאהיה.
אני אחראי לשלג הזה, והוא מתנתי לך, אבל בעצם אולי לי? רציתי
לבלות איתך את הלילה.''
''אלוהים, אתה?'' שאלתי בהתפעלות.
''שמעת מה כתב עליי הכופר הזה מהבמה?''
''מחר אשחק בבוץ ובחול
אעשה לי בובת משחקים.
בובה מקודשת היא טורח
מוטב להיות כבר לבד
מול בובת חטאים מעניינת
גם אני לא אעמוד מן הצד''
הייתי חצי מעולפת, איני זוכרת הרבה, רק את הרגשת הריחוף, עונג
שלא מהעולם הזה, ביקור בעולמות מופלאים שאינם דומים כלל
לשלנו, צורות, צבעים, ריחות וטעמים שלא ידעתי על קיומם. היקום
כולו ניגן ושר לי שירי הלל. עד אובדן החושים.
מישהו ניער את כתפיי. ''היי, נרדמת. בואי, ניקו את השלג, אפשר
לנסוע הביתה". גיל נהג, אני שתקתי, מה אני עושה, לכל הרוחות,
במכונית הזאת?
החיים לא יהיו כבר אותו הדבר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"שתה מרק תיהיה
חזק"
"שתה מיץ
תיהיה תרכיז"
תמצוץ גבעול
ובסוף תגמור
בגבעת חלפון

הלו?!? הלו?!


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/11/06 16:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני צוקר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה