שוכבת על מיטתו, התקרה נראית כמתרחקת ממני והלאה. חוטים של עשן
נשזרים בין עיני לבינה. טיפות דם מכסות את הקיר עליו אני
נשענת. ציור דואב ותמונות ובכי.
שוויון כל הדברים מונח כספר פתוח על השולחן, בעינים נפוחות
ואדומות למראה אמיתותם.
גוף זר זוחל על הרצפה, גוף נוזלי וארוך ומתפתל, שקוף ונוזלי.
צל של חיים שנקטעו.

הוא ימות. ורק צללית חוורת (כמו הצמה) תוותר בידיי הרועדות.
(היא נפלה בידיי כפרי בשל, כבשר מת ומיהרתי להוציאה מאחיזתי
שלא תטמאני בלחשוש המוות.
גוויה קטנה, היא פרחה במשכבי על האבנים, דיממה את דמעותי
בשבילי, התבוססה בעברי.)

(הולך:) דמות כחושה ועילגת הסוחבת עליה את תפארת העבר, ישותה
מצטמצמת, הלוך ועוד. דמותו תעלם.
ערפל מתקתק יצטנף סביב הדמות השוקעת, יעטפנו בארשת תינוקית
ומהורהרת. יערפל יערסל את דמותו ההולכת ונטמעת בשיקוי.
עיניו, מצועפות, יחפשו את עיני על הקרקע, כמחפשות אחר מחסה.