השעון צלצל בדיוק בשעה 7:00, וכהרגלי כיביתי אותו די מהר, עוד
הרבה לפני שהוא העלה את הווליום לטונים שמסוגלים להעיר דובי
יער משנת חורף.

נפלתי חזרה על המיטה.

סובבתי את הראש ימינה וראיתי אותך, אז בטח עוד היית בחלום
השמיני.
יכולתי להסתכל עליך שעות ארוכות, ובכל שניה שעוברת לקבל הנאה
עילאית מעצם זה שאת כאן, איתי. כל כך יפה, כל כך שלווה, כל כך
מקסימה וכובשת. התחלתי לנסות לפענח את מה שחלמת דרך הבעות
הפנים שלך. היית מחוייכת ומרוצה בצורה שהעלתה בראשי הרגשת דה
ז'ה וו אדירה. הייתי מוכן להישבע שזה בדיוק אותו החיוך שזהר
על
פנייך אחרי הנשיקה הראשונה שלנו, למרות שמשום מה לא זכרתי לא
את הנשיקה הזאת, לא את הדייט הראשון שלנו ואפילו לא את הדרך
בה הכרנו. אבל כל זה לא היה משנה לי, כי החיוך הזה זה הדבר
היחיד ממנו היה אכפת לי באותם רגעים.

לפתע החיוך נעלם והפכת להיות מרוכזת במשהו, כאילו שחיפשת משהו
ולא בדיוק הצלחת למצוא. באותן השניות הייתי מוכן להישבע שאת
מנסה להביט בי דרך החלום שלך ולשאול אותי למה אני בוהה בך
בצורה כל כך הדוקה. במחשבותיי עניתי לך: "אני פשוט לא יכול
להפסיק להסתכל עליך! אני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר בעולם
הזה ואין רגע בחיים שהייתי מוכן להחליף בו את הרגע הקסום
הזה".
הייתי מוכן לתת כל דבר בעולם רק כדי להחזיר את החיוך הממכר
הזה. רציתי שגם כשזה לא תלוי בי, כשאת נמצאת אי שם עמוק בתוך
חלום שלך, את תהיי מאושרת.
רציתי ללטף את שערך הארוך שהתפרס על הכרית, אבל פחדתי להפריע
לשנתך שנראתה לי עמוקה למדי.

השעון המעורר, לעומת זאת, היה הרבה פחות אכפתי. הוא התחיל
לצפצף לכל עבר ללא רחמים עם מנגנון ה"נודניק" שלו, ועוד לפני
שהספקתי לכבות אותו החיוך נעלם מפנייך כאילו לא היה, העיניים
שלך התחילו למצמץ והתחלת להתעורר. בתוך שניות ספורות פקחת את
עינייך (עד כמה שהתאפשר לך), והסתכלת עלי תוך כדי שאני והחיוך
שלי מקבלים את פנייך ביום הזה. חייכת אלי בחזרה והחלטתי שאם
את כבר מתקשרת עם הסביבה - אני אפתח בשיחה:

- בוקר טוב, מתוקה.
- בוקר.... (פיהוק) בוקר טוב...! מה השעה?
(אני פשוט נמס מהקול שלך כשאת מנסה להתעורר וזה לא ממש הולך
לך, זה הדבר הכי חמוד בעולם!)
- שבע וקצת, את יכולה להמשיך לישון
- שבע? זה מוקדם!
- כן, אבל יום ראשון היום, ואני צריך להגיע למשרד קצת לפני,
כרגיל.
- אה, נכון... טוב....
- להתקשר אליך בשמונה לוודא שקמת?
- .... טוב....

ליטפתי את שיערך ונישקתי אותך במצח, חייכת המשכת לישון, כך
לפחות חשבתי.
אבל ברגע שהתקרבתי ליציאה מהחדר שמעתי אותך קוראת לי בקול
חלש:

- מאמי?
(עצרתי, ותוך כדי שהסתובבתי - עניתי)
- כן?
- שיהיה לך יום מקסים!
(לבי התמלא בדיוק באנרגיות להן כל כך הייתי זקוק בפתח השבוע
החדש)
- תודה מתוקה! גם לך!
לא ענית לי. כנראה שהפעם באמת נרדמת.

בדרך למשרד לא הפסקתי לחשוב על הבוקר הזה, ובהתחלה לא ממש
הבנתי למה, שהרי מדובר בבוקר שגרתי לחלוטין! עד שהתחלתי לעכל
שהבוקר הזה למעשה מסמל בעיניי באופן הכי חד והכי ברור את
האושר בהתגלמותו. הבנתי שיותר מזה אני לא צריך בחיים, שאני חי
את מה שרוב האנשים יכולים רק לחלום עליו! ורק אז, באמצע נתיבי
איילון, בשיא הפקקים של הבוקר נפל האסימון: אני מאושר!

ברדיו של הרכב שנסע לידי שמעתי את צפצופי החדשות של קול ישראל
ונזכרתי שזה הזמן לצלצל לנסיכה שלי ולוודא שהיא לא תאחר
לעבודה. היא היתה כבר ערה וענתה לי בקול סופר-ערני (ועדיין לא
פחות חמוד מ"יצירת האומנות" של הבוקר):

- בוקר טוב!
- בוקר מעולה! איך ישנת?
- מצויין! אתה יודע? קמתי הבוקר עם חיוך ממש מוזר!
- מה חלמת?
- אז זהו שכלום! בעצם... לא זוכרת... לא, לא נראה לי שחלמתי
משהו.
- ולא שלהתחיל שבוע הם חיוך זה רע, זה אפילו די נחמד!
- לא לא! ברור! סתם היה לי מוזר קצת. אתה בדרך למשרד?
- כן.
- יש הרבה פקקים?
- כן, יש די הרבה, כנראה בגלל שהיה גשם מקודם, כל הכביש רטוב.
- נקווה שלא יהיה עוד, אני צריכה להתחיל לזוז לעבודה עוד מעט
- אל תשכחי לקחת מטרייה, העננים האלה לא נראים לי חברותיים
במיוחד היום. ו... קחי איתך משהו ממש חם כי קר בטירוף!
- טוב, אבא! (בטון ילדותי-ציני)
- די, רעה, אני לא רוצה שתקפאי בחוץ
- סתם סתם, אני צוחקת. תודה!
- בכיף.   ו... מאמי?
- כן?
- אני אוהב אותך מאד מאד מאד!
- גם אני, מתוק! אני אתקשר אליך בצהריים?
- סגרנו. ביי בינתיים!
- ביי ביי

הנחתי את האוזניה בצד והרגשתי על גג העולם.

הגעתי למשרד כשכולי מחוייך ומאושר, עד כדי כך שבשלב מסויים
חשבתי שהחיוך נתקע ושלא מסוגל להוריד אותו, גם אם הייתי רוצה.

כשהתקשרת בצהריים קבענו שאם מזג האויר לא ישתפר עד הערב - נשב
בבית ונראה איזה סרט טוב.

יום העבודה עבר מהר מהצפוי, אני לא זוכר אפילו דקה אחת ממה
שעבר עלי באותו היום במשרד, כאילו שהעבודה לא היתה קיימת
עבורי באותו היום ("אני מקווה שהבוס שלי לא שם לב לריחוף
הזה", חשבתי לעצמי בדרך חזרה). בתחנת האוטובוס בכניסה לעיר
ראיתי איש מבוגר (שלא לומר מבוגר מאד), ולצידו דלי מלא בזרי
פרחים למכירה.

הפרחים בלטו מאד בצבעם הטבעי והמפואר אל מול השגרה האפרורית
והם לא יכלו שלא למשוך את כל תשומת הלב של עוברי האורח. היה
לי די מוזר לראות אדם מבוגר מנסה למכור פרחים בשיא הגשם ביום
ראשון בערב (כאשר שום חג לא נראה באופק), ואולי דווקא הצירוף
המקרי הזה הוא זה שגרם לי אינסטינקטיבית לעצור בצד ולרכוש את
אחד ממיצגי הטבע הנדירים האלה שכל כך קרצו לי באותו הרגע.
שאלתי את המוכר אולי חוץ מעצם היותו מוכר פרחים הוא ממתין
למישהו, ושאולי אוכל לסייע לו להגיע למקום כלשהו? האיש חייך
אלי בחיוך נטול שיניים אך מלא בקסם, וענה לי בקול נינוח: "אני
יושב כאן כי זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות עכשיו, להכניס
לאנשים צבע לחיים גם כשהעולם מתלבש שחור-לבן. חוץ מזה אני
מניח שהפרחים האלה יעלו הערב חיוך אצל אדם אחד לפחות, ואם זה
יקרה - אז כבר הצדקתי את נוכחותי כאן".
- "אתה יכול להיות בטוח שהפרחים האלה יעשו את שלהם", עיניתי
לו והוספתי "תודה רבה לך!"
הוא לא ענה, והמשיך בעיסוקו.

כשנכנסתי הביתה ושלפתי בפנייך את זר הפרחים הקסום הבנתי למה
התכוון המוכר הקשיש. החיוך שלך העיר את כל החדר באור חזק עד
כדי כך, עד שחוץ מהחיוך הזה שום דבר בעולם לא היה קיים יותר.
פתאום העולם היה נראה   שלם ומאוזן מתמיד! הבנתי שאני תמיד
אעשה את כל מה שביכולתי כדי לראות את החיוך הזה שוב ושוב, יום
אחרי יום, עד נשימתי האחרונה.

התיישבנו מול הטלויזיה, עטפנו את עצמנו בפוך ואחד את השניה
בחיבוק מלא בחום ואהבה אינסופית.
וכבר אז מלמלתי לעצמי בראש שדרך הרגע הזה אני רוצה להנציח את
כל החיים שלי, ושככה בדיוק אני רוצה שהחיים שלי ייראו. תמיד.

כמעט ולא דיברנו באותו הערב, היינו מרוכזים אחת בשניה והקדשנו
את מלוא תשומת הלב לרגעים המופלאים ההם. תוך כדי שאנחנו
מחובקים אמרתי לך:
- מאמי, אני רוצה להגיד לך תודה
- על מה? (ענית לי בחיוך מעורב בחוסר הבנה)
- על היום המדהים הזה. רק בחלום היה יכול להיות לי יום כזה
(שתקת לכמה רגעים בנסיון להבין למה בדיוק אני מתכוון, ואחרי
שהבנת שאם לא תגידי משהו אז המצב לא יהפוך להיות ברור יותר
עבורך, ענית )
- אבל היום הזה היה די רגיל!
- וזה מה שמדהים בזה!

חייכת אלי בדיוק באותו החיוך שראיתי על פנייך בבוקר, כשבהיתי
בך תוך כדי שישנת. ולא אמרנו מילה יותר מזה, פשוט ישבנו שם
בסלון מחובקים ומאושרים.
לאט לאט שמתי לב שאני מתחיל להירדם ותוך כדי שאני נרדם רק
משפט אחד המשיך להדהד לי שוב ושוב בראש: "רק בחלום היה יכול
להיות לי יום כזה".

השינה שלי באותו הלילה היתה עמוקה וכיפית, עד שהשעון המעורר
העיר אותי ללא רחמים וללא כל התחשבות. הוא צלצל בדיוק בשעה
7:00, וכהרגלי כיביתי אותו די מהר, עוד הרבה לפני שהוא העלה
את הווליום לטונים שמסוגלים להעיר דובי יער משנת חורף.

נפלתי חזרה על המיטה הריקה.

סובבתי את הראש ימינה ולא ראיתי דבר למעט כרית וקיר.
הסתכלתי שוב על השעון, השעה היתה 7:02.
"מוקדם!", חשבתי לעצמי.
אבל ידעתי שאני צריך לקום, כי היום יום ראשון ואני צריך להגיע
לעבודה קצת לפני.

כרגיל.