"מה הולך לקרות?" שאלתי אותו. "אני לא יודע", הוא אמר והמשיך
ללכת, מושך אותי אחריו. "זה הטיול הכי מוזר שלקחת אותי
אליו..." אמרתי וחייכתי לעצמי. הוא החיש את צעדיו. "אבל יש פה
דברים כל כך יפים, למה אנחנו לא עוצרים להסתכל?" הוא המשיך
ללכת מבלי להביט בי. "אם נעצור, לא יהיו לי כוחות להמשיך...
אני בקושי יכול להמשיך כשאני מרגיש את מגע היד שלך בשלי" "מה?
אני..." "את תביני כשנגיע לשם."
הלכנו בתוך מערה אפלה וקרירה, שאת קירותיה האירו לפידים של אש
תכולה. על קירות המערה הופיעו ציורים, שנחרטו מתוך סערת רגשות
גדולה, כך זה נראה לפחות. הציורים הוארו באש הלפידים, ונראה
שהם מוקפים הילה בצבע תכלת. כשהתקרבתי לאחד מקירות המערה,
ראיתי שלא רק ציורים נחרטו שם, אלא גם מילים. כל כך הרבה
מילים, זוהרות, מאירות באפלה. "זה כל כך יפה", לא יכולתי שלא
להגיד שוב. ניסיתי לעצור ולקרוא משהו שנראה כמו שיר, שנכתב
ליד ציור של זוג אוהבים. "בואי", הוא משך אותי. מופתעת מעצמת
המשיכה, קפאתי על מקומי והבטתי בו בתדהמה. "את ממילא כבר
יודעת מה כתוב שם", הוא מלמל והביט בי לשנייה אחת בלבד, עיניו
הבהירות נוצצות באור הלפידים, או אולי באור אחר. "ואנחנו
חייבים להגיע ל... לאן שאנחנו צריכים להגיע." "אולי כבר תגיד
לי לאן?" הוא הפנה את פניו ממני, והמשיך ללכת, ידו אוחזת
בחזקה בידי. הדרך החלה להיות מוארת יותר ויותר.
"אתה יודע, כשביקשת שאבוא - ממש שמחתי. היה לי קשה לא לראות
אותך כל כך הרבה זמן... אבל עכשיו, אני כבר לא בטוחה מה קורה
כאן." הוא לא הגיב, ואני המשכתי בקול רך יותר, "ואני גם ממש
עייפה מכל ההליכה הזו, אתה לא מרחם עליי בכלל." "גם את לא
ריחמת עליי". לפני שהייתה לי הזדמנות למחות על הדברים, הגענו
לאגם צלול ורחב ידיים.
אדמת המערה הפכה בהדרגה לחול זהוב ואור נשפך מחריץ בתקרתה,
שדרכו ניתן היה לראות שמיים של בין ערביים, וירח חיוור שהחל
להופיע בהם. על שפת האגם נחה סירה קטנה מעץ. הוא משך אותי
לעברה. "איזה כיף", אמרתי בחיוך, "אנחנו נשוט? בשביל זה הבאת
אותי לכאן?" "אנחנו נשוט, אבל לא בשביל זה הבאתי אותך לכאן...
זה רק חלק מהדרך." "תמיד אתה חייב להיות כל כך מסתורי... ואני
כבר חשבתי שהחלטת לעשות משהו רומנטי במיוחד בשבילי." "את
יכולה לראות את זה כסיכום כל הדברים הרומנטיים שעשיתי
בשבילך." "הייתי שמחה לראות את זה כך, אם היית נותן לי גם
ליהנות מהדרך ולא מריץ אותי לאורך המקום היפה הזה מבלי לראות
דבר. אני מקווה שהסוף יהיה שווה את זה..." "הוא יהיה, אבל לא
במובן שאת חושבת", הוא אמר ועזר לי להיכנס לסירה. ידיו היו
חמות.
הוא התיישב בגבו לאגם ואחז שני משוטים שהיו בסירה. "את
הראשונה שנכנסת לסירה הזו. תמיד באתי לכאן לבד." "זה מחמיא
לי", אמרתי במלוא הרצינות. הוא התחיל לחתור. החול הזהוב התרחק
והתרחק. "אני חייבת לומר לך שוב שהמקום הזה ממש מדהים. יפה
יותר מכל מה שיכולתי לדמיין..." הוא הביט בי בעצב. "תודה...
אבל אני חושב שבקרוב כבר לא תחשבי כך." "לפעמים פשוט אין לי
מושג למה אתה מתכוון." "ולפעמים את יודעת בדיוק." "למה
התכוונת כשאמרת שאני כבר יודעת מה כתוב שם... על השיר ההוא
במערה?" "את קראת אותו כבר. כבר ראית וקראת את הרוב. וגם מה
שלא קראת - הרי תמיד ידעת, לא?" "ידעתי מה?" "איך אני מרגיש."
"אה, אתה עדיין מרגיש?" נקטתי גישה צינית, "לאור השבועות
האחרונים חשבתי שאתה כבר לא מרגיש..." הוא השפיל את עיניו.
"אני עדיין מרגיש... זו בדיוק הבעיה." כעסתי על עצמי כל כך
באותו הרגע. "היי, אני מצטערת... זה היה טיפשי מצדי להגיד את
זה. אתה יודע ש..." "זה בסדר", הוא אמר, בקשיחות מפתיעה,
"בקרוב אני כבר לא ארגיש." "די, אתה מפחיד אותי." "אל תפחדי,
תיהני מהנוף". נשאתי את עיניי לקירות שהקיפו אותנו. הכל
סביבנו החשיך. רק הירח עוד האיר מלמעלה, מהבקע שבתקרת המערה.
הוא שפך אור כסוף על הקירות שהיו מלאים בתמונות. רובן תמונות
של אנשים, שאת חלקם הכרתי. בחלקן הופעתי גם אני. חלק מהתמונות
היו גם של נופים, או תמונות אמנותיות - רגעים מיוחדים שנתפסו
בעדשת המצלמה ולא יחזרו לעולם. שיר מוכר נשמע מרחוק. בין
התמונות, בתוך מדפים טבעיים שיצר הסלע, נחו מאות ספרים.
"יפהפה..." אמרתי. תמונות של ילדים שמחים, חברים מימי בית
הספר, עוררו בי גל של נוסטלגיה. "לא שמעתי ממנו הרבה זמן",
הצבעתי על תמונה של חבר משותף. "אתה יודע מה אתו?" "הוא בסדר,
אני מניח", הוא ענה ביובש. "ומה עם המשפחה שלך?" הצבעתי על
סדרה של תמונות יפות ומוארות על הקיר השני. "גם הם בסדר", הוא
ענה בקוצר רוח. "תראי, אנחנו עוד מעט מגיעים, אז אם את רוצה
להגיד משהו שהוא קצת יותר משיחת חולין על מזג האוויר - תגידי
אותו עכשיו." "למה אתה כל כך תוקפני? וזו לא הייתה שיחת
חולין, באמת עניין אותי מה שלום המשפחה שלך..." הוא נאנח. על
אחד הקירות משכה את עיניי תמונה של תינוק, יושב בשדה, צוחק
וזר פרחים על ראשו. זו הייתה אחת התמונות האהובות עליי.
"התמונה הזו היא מבחינתי התגלמות האושר והתמימות. היית תינוק
מדהים." צל של חיוך הופיע על פניו. "ונשארת מדהים, אתה
יודע... אולי פחות מאושר ופחות תמים, אבל עדיין..." הושטתי יד
וליטפתי את שערו. "אתה יודע שאין אף אחד כמוך, נכון?" הוא
עדיין חייך את החיוך הקלוש הזה, בעיניים עצובות כל כך שבקושי
יכולתי לשאת את המבט שלו. אבל עכשיו הוא לא עזב אותי, המבט
הזה - שוטט על פניי, גופי ונשמתי בחסות החשכה. המבט הזה,
שירים רחוקים, ירח אחד ואלפי תמונות. "תראי", הוא הצביע על
מקבץ נוסף של תמונות, ממש ליד עיקול של האגם, שנהיה צר יותר
ככל שהתקדמנו. אלה היו תמונות שלי. היו שם גם תמונות מעטות
שלנו יחד. ליד חלק מהתמונות הודבקו מכתבים ושירים שכתבתי.
דמעות נקוו בעיניי. "זה מקסים", אמרתי. "אני הכי אוהב אותך
בשמלה הזו", הוא הצביע על אחת התמונות. "בוא נישאר כאן קצת",
הפצרתי בו, "ניזכר קצת... תראה, הירח מלא והכל", חייכתי אליו.
הוא לא החזיר לי חיוך. "אני מצטער, אי אפשר. מעכשיו אנחנו
שטים עם הזרם, בלי יכולת לעצור. זה כבר לא תלוי בי". הוא
הסתכל אל תוך עיניי. "אילו יכולתי, הייתי נשאר אתך כאן כל
החיים". האגם, שנהיה צר, התעקל והפך לנהר גועש. הסירה הקטנה
נסחפה בזרם, אל תוך החושך.
לאחר כמה דקות של שיט במים סוערים, הגענו לחלק במערה שבו הירח
לא נראה יותר. הנהר נרגע והמוזיקה פסקה. הספרים והתמונות
נעלמו. המים היו שחורים ודוממים והם כבר לא נראו לי צלולים.
הוא המשיך לחתור. "תגיד לי עכשיו - איפה אנחנו", דרשתי. "את
יודעת איפה אנחנו, וידעת גם קודם." "מה גורם לך לחשוב שאני
יודעת הכל?" התפרצתי, "'את יודעת איך אני מרגיש', 'את יודעת
איפה אנחנו'... אולי אם היית אומר לי דברים במקום לצפות ממני
לדעת אותם - לא היינו במצב ההזוי הזה!" הוא השיב מלחמה: "את
28/09/2006 ואת החלטת מה