כיכר רבין, מזרקה
אני, הפיליפינית
והזקנה
יושבות.

נופלים, נופלים המים
על אוזנינו
שוטפים עינינו ברעש
מרגיע.
האנשים חולפים.

פעם היה לה איש
נישק לצווארה הרך
פער שפתיה לצחוק עבה
וחמדני
כעת פקוח פיה לבלוע
קוביות מלון
במזלג מפלסטיק.

על צווארה סינר לבן עם
דובונים ורודים.

נופלים,
נופלים המים על אוזנינו
שוטפים עינינו ברעש
מרגיע.
אור היום מתקמט בם
מתעוור
האוויר מזיע.

בין שערותיה הרכות מלבין הקצף
באישוניה
בבואתי מתרחבת
מנידה ענבלי זכרונות
רפים.


האנשים חולפים.