ישבתי עם כל החיילים באולם ההרצאות. היה טקס שניסה מאד להיות
רציני, אבל לא יכול היה להיות כזה. בגלל המשקית ת"ש שכל הזמן
התרוצצה בין כל קטעי הקריאה ובגלל שאת קטעי הקריאה הקריאו
אנשים שהעברית הייתה שפה חדשה מדי או ישנה מדי בשבילם.
רגע אחרי שהכריזה בשמו, נכנס השריד הזקן מבעד לדלת האולם.
פוסע באצילות עייפה לעבר הבמה בין המון החיילים שישבו במעבר
שבין המושבים. שיער לבן וצח כמו חולצתו, ג'ינס, וראש שמנסה
עוד להיות מורם.
המשקית עזרה לו לעלות לבמה. הדממה שהשתררה מהכניסה המרשימה
התחלפה עכשיו בחוסר סבלנות טיפוסי. אני וחברי שבנו לעיסוקינו
בניסיון להבין מי מהבנות בחטיבה נראית הכי טוב.
הוא מתיישב בשולחן שהמשקית התזזתית ערכה לו. לצידו מיקרופון
שאמור להיות מכוון לפיו. אך במקום זאת תקוע מול מצחו. היא
ירדה מהבמה שוב והיה שקט.
הוא התחיל בגמגום, הציג את שמו. אמר שהוא בא לחלוק קצת עם
חיילים את מה שחווה. לא היה כל כך ברור מה הוא אמר והמשקית
עלתה כדי לנסות לתקן את המיקרופון. הניצול התעלם ממנה לגמרה.
הוא המשיך לדבר על ילדותו באירופה, ועל השנאה הגוברת שהייתה
ליהודים בזמן ילדותו. הוא דיבר חלש ולא נעזר במיקרופון, וגם
מלמל וגמגם הרבה. חיילת נאה במיוחד מהמודיעין לחשה משהו לחייל
שלידה. השקט התחיל לאבד סבלנותו בשנית.
המלחמה החלה, והוא ומשפחתו נאלצו לברוח. שורה של חיילים
התחילו עכשיו להשתעל ברצף שהתפשט על כל האולם. אני רכנתי
קדימה בניסיון להבין. ושוב בא מלמול, והמיקרופון חורק. בגלל
שהיה חזק עבד בבניית פסי רכבת ליד הגבול. הוא עבד כל היום
עבודה קשה. מי זו הבלונדינית הזו שישבה מצד ימין שלי, אני
זוכר שחשבתי מאיפה היא מוכרת לי. הטבחים החלו להשתעל שוב
ולדבר ביניהם. באותו שלב הוא דיבר חלש, לפתע ניסה להדגיש
מילים מסויימות אך נדמה ששם את הדגש במקום הלא נכון. סיפר
שמשפחתו הופרדה באקציה ואז הרים קולו "אתם יודעים מה זה אקציה
נכון?"
הוא לא חיכה לתשובה. הדיבורים התפשטו בין השיריונרים
והחובשים. הוא המשיך לספר על הרכבת, היה צפוף ומתו בדרך. הוא
לא אמר איך הוא הרגיש אלא עבר על זה כאילו מקריא רשימת מכולת.
עכשיו החיילת לידי פנתה לחייל שישב לפניה ודיבר בטלפון. "שקט,
אתה מפריע לשמוע".   במחנות הפשיטו אותם, הוא שילב מושגים
בגרמנית. אחרי זה הוא לא פגש אף אחד מהמשפחה. אחד האלופים
שישב מקדימה קם לענות לפלאפון. הוא הבריח פנימה אוכל.
הדיבורים התפתחו לצחוקים מאופקים. הוא המשיך, הם עברו ממחנות
עבודה למחנות ההשמדה. חבורה של חיילים מהחפ"ק קמה ויצאה. הוא
ברח ליער והסתתר שם, היה קר והוא אכל שאריות של אוכל כלבים.
עכשיו חבורה של קצינים יצאה לאט לאט אחד אחרי השני. "זה בעצם
מה שרציתי לספר לכם" הוא מלמל. צלצול טלפון נוסף נשמע ואחת
יצאה דרך החיילים שעוד נותרו באולם. "היה חשוב לי" הוא ניסה
להסביר אמר שזה מרגש אותו שיש לנו צבא ושאנחנו כבר לא פליטים.
הבנות שעקבתי אחריהן יצאו גם הן. בת שלו שירתה בצבא והוא גולש
ומספר עליה. באולם פיהוקים. החיילים שעוד היו ישובים באולם
התלוננו על בעיה בהגברה. עוד שני קצינים יצאו מלווים במירס.
"יש שאלות?" הוא יישר מבט וכאילו עדיין לא היה ער להמולה
שממולו. הוא המשיך לדבר על הנכדים, "אחד עכשיו במודיעין".
עכשיו אני כבר אמרתי לחברי שאני ממש רעב. אחרי שלא היו שאלות
המשקית הודתה לו ואחרי מחיאות כפיים שנדחו בביטול על ידו הוא
יצא.
מעט החיילים שנשארו נעמדו עכשיו לשירת התקווה.