היא יושבת על שפת החלון
מלנכולית ונוגה
הוא כבר לא יתקשר
והיא באשליות שוגה
"איש אותי לא יבין
אבל אין לי בשביל מה לחיות
לקפוץ עכשיו אל התהום?"
לא אל תעשי שטיות

היא עומדת על שפת החלון
עם הידים באוויר
האהבה כל כך כואבת
ואיש אותה לא הזהיר
ובחלון הבניין
קומה עשרים ושתיים
עומדת ילדה מתנדנדת
לא אל תקפצי עדיין

היא בוכה על שפת החלון
הזיכרונות לה מציקים
האהבה על כל הרגעים
זיכרונות שבה מכים
היא עוצמת עניים
וקופצת לתהום
האהבה מתה איתה
היא אומרת לעולם שלום

היא לא על שפת החלון
ואיש אותה לא שמע
האהבה התאבדה
והיא קבורה באדמה
האשליות התנפצו
והיא בתוך ארון
הילדה שכל כך אהבה
לשבת על שפת החלון