זה השיר,
      שנשפך
מתוכך.
אות אחר אות,
         נמתח על הדף.
רעיון שנמשך       ונמשך,
            עד אין סוף,
עד הרגע הבא,
              לעטוף.
נפשך זעקה,
לאמת אמיתית.
            והלכה לה, בשביל, בדרך איטית.
            ובכתה לה, נהר של דמעות.
 עד אין קץ עד אין סוף.
זה הקול מתוכך,
     שמדבר, דיברי חוכמה דיברי סרק,
     משהו נכתב, ומשהו נמחק.
     שמשהו נכון, ומשהו לא,
אחד בשבילך,
 ושלושה בשבילו.                                          
ועוד רגע,
כמעט ונגמרת מבפנים.
וידעת, שזה הדבר לו חיכית שנים.
עומדת,
                 זועקת,
     בתוך קהל גדול.


ושואלת בקול חרישי:
אתה יכול עכישו להיות גם איתי?