מיום שזכר עצמו דן ליוו אותו שלושה זבובים. מה זה ליוו אותו,
נצמדו אליו, יום ולילה, חורפים וקיצים, טסים במבנה משולש,
זמזומם קבוע. הם לא ניסו שום דבר, רק ליוו אותו לכל מקום שהלך.
בגן הילדים החלו להתלחש, לשאול ולהציק. באותה תקופה שם דן לב
לכך שלא לכל הילדים ליווי כזה.
הוא חשב שהזבובים נצמדים אליו בגלל ריחו, החל להתקלח על בסיס
תלת יומי, התקרצף והתבשם , ללא הועיל.
ניסה לא להתקלח. לא עזר.
חשב שהם מנסים להגיד לו משהו. פעם חשב ששמע מתוך הזמזום את
המילים " החיים הם ...", אך לא הבין את ההמשך.
אימו אמרה לו שיתעלם, אז ילכו. ודן ניסה. לא הישיר אליהם מבט,
מידי פעם פזל לכיוונם לבדוק אם העניין של ההתעלמות עובד. והם
היו שם. הוא לא נפנף בידיו כדי להרחיקם כפי שהיה רגיל כל ימיו,
כמעט השתגע מזה. והם היו שם, ונשארו.
אז החלה אימו לדאוג. שלא בפניו שיתפה את אביו בדאגתה אודות
התופעה המוזרה, והאב, שלא ידע איך להתמודד עם אירוע שלא נפתר
מעצמו ואפילו מעצמו הסתיר את העובדה כי הבחין בתופעה המוזרה,
עזב את הבית לעולמים.
דן ניסה לחשוב שאלו אבותיו הקדמונים, שבאו לשמור עליו. שהוא
מיועד למסדר עתיק ואלו נאמניו. שהוא עצמו יתחלף ויהיה לזבוב
יום אחד.
ניסה להבין דרך עיניהם. עיניהם האטומות לא רמזו דבר לכאן או
לכאן. האם טובים הם או רעים? ומה רוצים?
פוקר פייס כמו שומרי הארמון הבריטי.
פעם כמעט התחתן, מצא מישהי שהבינה, שהוא לא קשור אליהם, הם
באים מעצמם, אבל משפחתה הייתה ספקנית יותר, ומצאה לה איש ללא
זבובים.
יום אחד עלה במוחו רעיון חדש: הוא פרש לצד הדרך, נשכב בזהירות
על גבו, ומת.
שלושת הזבובים נחתו עליו בזה אחר זה, נכנסו ויצאו מארובות
נחיריו ומאוזניו, הרימו ישבניהם באוויר, חיככו את רגליהם
בהנאה, והיו מרוצים, באופן כללי.