בשעה שבע וחצי בבוקר החלטת לעזוב.
לא יכולת לתת לי קצת זמן להתארגן?
היתה כזו המולה מסביבנו. אני לא ידעתי מי את ואת בטח שלא ידעת
מי אני.
וככה היינו שתינו, את כבר כולך מוכנה לעזוב ואני כולי שבורה.
ישבנו על הספסל בגינה.
מי ידע שכשתחזרי גם הגינה תשתנה לגמרי. כבר לא נשב יותר בבית
הקטן. כבר אף אחד לא יבוא לשבת על הספסל שישבנו עליו.
הכל יהיה כ"כ שונה. כולם ישתנו. כולם השתנו.
עברו כבר שנתיים מאז. ומסתבר שגם אנחנו השתנינו. כל אחת בדרכה.
ואני לא אני ואת לא את. אולי בגלל שנסעת אז בשבע וחצי בבוקר.
אולי לא.
ואת גדולה ואת בלעדיי. ואת זאת שעכשיו נזכרת איך היינו יושבים
או אז כשהיית עוד קטנה בספסל או בבית הקטן. ואת זו שזוכרת
שברירים ורסיסים ממה שהיה פעם.
ואת זו שלוקחת עליה את הכל ויודעת אבל גם לא יודעת כלום.
ועכשיו העיניים עליך.
ואני כ"כ מקנאה.
שיש לך עוד שנה אחת. שנשאר לך עוד זמן.
כשסיפרת לי שהיית שם כשירד הגשם הראשון כל כך התרגשתי. סיפרת
שכמעט ובכית. "הגשם הראשון האחרון שלי" אמרת.
כל כך פחדת לגדול. תמיד היית רצה אליי בשאלות ובטענות.
עם העיניים הירוקות הגדולות שלך על סף בכי.
אף פעם לא ידעת מה צריך להגיד אבל תמיד אמרת את הדבר הנכון
ועכשיו את כבר יודעת. את גדולה.
ואני כבר לא שם בשביל להיות איתך.
ושוב כבר קר בבוקר.
וכשקמים צריך לנעול נעלי בית, וכשיוצאים בערב כבר צריך לקחת
סוודר.
עוד מעט גם כבר לא נוכל ללכת לים.
אני מתגעגעת אליך. אני רוצה שתחווי איתי את מה שאני חווה ואני
גם רוצה שלא.
אולי בגלל זה אני מרחיקה אותך. כדי שתדעי לבד. שתגלי ותפרחי.
אולי כי עכשיו אני כבר לא יודעת.
פתאום מהכי גדולה נהייתי הכי קטנה. פתאום אני זו שצריכה מישהו
גדול שידאג לי. ואת לא מספיקה לי יותר. את קטנה לי מדי. אולי
זה זה.
הלילות ארוכים וחשוכים יותר כשאתה לבד. הרבה פחות כיף לישון.
לפחות עוד אפשר להיזכר באז, בשבע וחצי בבוקר.
במבטים החטופים שלך לראות מי הלך ולמי עוד לא אמרת שלום, בדאגה
שלך למה יהיה, באימיילים המזדמנים, בחיבוק ההוא אחרי שחזרת.
תחזרי.
ונרקוד עוד פעם אחת ודי.
ככה אני אהיה מאושרת.