בוקר, שוב אויר קריר של יום חדש הולם בריאותיי המפויחות וגורם
לי לחוש צמרמורת רעננה של התחדשות.
ושוב, כל פרח יפרוש עליו בתורו כמחווה לעליית השמש לרקיע.
ושוב, קולות הציפורים המתעוררות משנתן ירקמו תווים ומנגינה.
ושוב קפה של בוקר
עם עיתון של בוקר
וסיגריה של בוקר.
ומבט נוסף לעבר המיטה, לראותך מכורבלת בתנוחה עוברית, כה שקטה,
כה תמימה, כה חושנית.
ועוד ליטוף, עוד נשיקה על שפתייך הישנות.

ועוד בוקר סוער במרכז ת"א.
שדירות של אספלט ובטון קר מחייכות אליי בחיוך זדוני - ספק
מחייכות.
ואני, כרגיל, הפוך עם שניים סוכר ועוגת שוקולד בקפה פינתי
שהזמן סלח לו.
בפינה כמה מסוממים עם חיוך כימיקלי.
ובשניה זוג צעיר החווה לראשונה הורות מהי.

ואני, מתוקף התפקיד או מכורח הנסיבות, שוב ממהר.
נתקל בדרכי החוצה בדתי ממלמל החוצה את הרחוב במהירות בלתי
חוקית כשפניו קבורות במדרכה.

ממהר לעבודה ואז עוצר.
תראו לאן הגענו.
אנשים צורחים ברחוב לתוך פלסטיק שחור
רודפים אחריי הנייר הירוק
ובולעים כימיקלים בכדי להאמין שהכל בסדר.

ואני, אני בספק אם הכל יכול להיות בסדר.
כי מה כבר בסדר אם כל יום נאנסת ילדה,
אישה נרצחת ע"י בעלה
או שארבעים אנשים מתים כל יומיים בתאונת דרכים.

ואני, שוב חוזר הביתה אחרי יום עבודה
מחכה שוב לרגע שבו אפגוש את המלאך שלי.
והרי כל פגישה שלי אתך כמו הפגישה הראשונה היא.
מרגשת, מסעירה, מלאת תשוקה ורצון להקשיב ולספוג כמה שיותר
ממך.

ושוב נצא לסרט או אולי להצגה, ואחר-כך ארוחה רומנטית רק
לשנינו, מלאה בנרות והצהרות אהבה.
ותציעי לי לבלות אתך את הלילה ועינייך הבורקות יאמרו את שלבך
מרגיש.

פתחתי לך את הדלת למכוניתך החדשה כמחווה של ג'נטלמניות שרק את
יכולה להעריך.
יצאנו לכיוון הבית שאליו לעולם לא נגיע.
מעכשיו אנחנו לא אנחנו - אנחנו נתון סטטיסטי.
ואין את מי להאשים חוץ מאת עצמנו
כי החברה שלנו, שאנו בנינו, חינכה את הנער שפגע בנו לזיין בגיל
12, לשתות בגיל 14, לעשן סמים בגיל 16 ולנהוג כמו מטומטם בגיל
17.

עכשיו נסתכל, נביט ונפנים.
אם לא נעשה זה לא ישתנה.