צהריים, יושב בוהה בנפלאות העיר
בזקנים המטיילים ברחובות
בצעירים במכוניותיהם הרועשות
בילדים החוזרים מבית הספר
ובך, צועדת במורד הרחוב
מאושרת, מודעת לעצמך, ליופייך
מודעת לכוחך, להשפעתייך
אך אינך מודעת אליי
לרצונותי, לחלומותיי, לאהבתי
והיום, שוב צהריים
שוב בוהה בנפלאות העיר
שוב בוהה בזקנים המטיילים
שוב בוהה בצעירים הנהנים מן החופש
שוב בוהה בילדים החיים את תמימותם
שוב מחכה לראותך חוזרת הבייתה
לראותך צועדת במורד הרחוב
לראותך מקפיאה את הזמן בנוכוחותיך
שוב לראות את יופייך הצועק למגע
אך לא, לא היום
היום העצים לא ינועו לקצב הליכתך
היום השמש לא תזהיב את עורך
היום את לא חוזרת הביתה
או שבעצם כן
רק שמהיום ביתך הוא כבר לא הבית ממול
מהיום לא תשני לבד במיטתך
מהיום את איתו
הוא שלך ואת שלו, לנצח.
ורק אני
שוב יושב, לבד, בוהה
בזקנים המרגישים את מותם הקרב
בצעירים שהחופש נלקח מהם
בילדים שאיבדו תמימותם
וברחוב השקט, העצוב
כי עצוב לו, לרחוב, בלעדייך
וגם לי... |
