פוקחת עיניים, עומדת בתוך קהל של מיליון אנשים. כולם רצים,
ממהרים לאנשהו. ממהרים למקום שנסתר מעיניי, מסיבות שאיני
מבינה. עומדת בתוך כל ההמון ללא נוע. עוצמת עיניים, לוקחת
נשימה עמוקה ומדמיינת שקט. מציירת בדמיוני תמונה יפה כזאת, כמו
שאני אוהבת. ניו יורק, בגשם מטורף, והרחובות ריקים. אין רעש,
מכוניות, אנשים. רק אני וניו יורק, כמו שהיה מאז ומתמיד.
מתגעגעת למקום בו לא אהיה אף פעם. מקום שעיני מעולם לא ראו.
הבתים שמכסים את קו האופק, המכוניות שלא עוצרות, העיר שתמיד
נמצאת בתנועה. עיר בה התאהבתי, אפילו בלי מבט ראשון. מין אהבה
עוורת שכזאת. בראש מתנגנת המנגינה הישנה והמוכרת  new york
state of mind. פוקחת עיניים, עדיין נמצאת בתוך הקהל. רצה
כמוהם, נסחפת בזרם. המנגינה בראש, האנשים מחייכים, שמיים
כחולים, כחול שקיים רק בשמי ניו יורק. העיר שחייה ללא הפסקה,
ואני ביחד איתה. כתף אל כתף, לא עוצרות לרגע. ריצה מתמדת
שסוחטת את כל הכוחות. ואז לפעמים המטרות מתטשטשות והריצה הופכת
לפעולה אוטומטית של הגוף, כשהנפש שואפת רק לבריזה קלה, שמיים
אפורים, ניו יורק עצובה וגשם סתיוי.
מצב רוח מדוכדך עכשיו, ערב, כוס יין משובח על השולחן, והמלצר
מציע את המנות המיוחדות. התעייפנו אני וניו יורק אהובתי. עכשיו
נחות, כשכולם רק מתעוררים לחיים סוערים שאחרי יום העבודה
המתמשך. מציאות מעורפלת שבולעת לתוכה צרות של אחרים, ומשאירה
אותך בתוך בועה דקיקה של אטימות. הראש מתעסק בכל כך הרבה דברים
שקשה לשמוע קולות של אנשים סובבים, כשהקולות בראש שלך עוברים
לטונים גבוהים. קשה לנוח, קשה להרגע בעיר שמטרתה - ריצה. ובלב
מתעורר געגוע עמוק, לאותה אחת שכבר לא ממש צעירה, אבל
היפראקטיבית כמעט כמוך. יוצאים מהמסעדה, הערב נגמר כרגיל,
ואחרי מספר שעות, פוקחת עיניים בדירה חדשה והמבט הראשון
אוטומיטית מסתובב אל החלון. את לא ישנה אהובתי, גם אני לא
מצליחה להרדם. אוספת חפצים, מתלבשת, משאירה אותו מאחור ישן כמו
תינוק ויוצאת לרחובות של ביתי, עיר שלעולם לא תהיה שלי. ניו
יורק הלילית שקוראת לך להסחף ולטבוע בעולם מלא קוקטיילים וללא
צרות. צבעונית ומרהיבה, יפה אך עייפה. ניו יורק, אהובה...