אין לך משיבון בפלאפון. זה תמיד נורא הפריע לי. אפשר להתקשר
אליך שעות, לשמוע את הצלילים המונוטונים שצועקים עליך 'תמתין,
תמתין, עוד שניה עונים לך' כמו במצב של "אני כמעט גומרת", אבל
אני כמעט גומרת כל הלילה והעוד שניה הזאת כל הזמן מאחרת לבוא
עד שאני מתייאשת ומבינה שהלילה אני לא אזכה לשמוע את קולך, או
לצורך העיניין אגמור. דיויד בואי מתנגן בהתלהבות מהרמקול האחד
המקרטע, ואת עולה לי במחשבה. אני יודעת שעכשיו כבר אין לי שום
סיכוי להשיג אותך, ויודעת שהבטחתי שכשאגיע הבייתה אתקשר, אבל
את מבינה, זה היה יום ארוך, והייתה לי מלא עבודה.. אבל עכשיו
אני ודיויד יושבים בחדר והוא עוצם עיניים ושר. קצת לבן, קצת
כחלחל, הוא בכלל לא שם לב להימצאותי בחדר. אני מנסה להתקשר
אליך, וכל מה שאני שומעת זה רק טו טו טו טו אחד ארוך, כשברקע
מר בואי נשמע מרוחק ומקוטע לעיתים, כאילו שקלטתי אותו בתדר לא
ישיר. אני חושבת אם את אוהבת את השיר הזה, כי אני בעצם לא כל
כך מכירה שירים של דיויד בואי, אבל אני משתדלת לחייך למקרה
שלפתע יפקחו עיניו, או רק עין אחת, או אפילו לכדי מיצמוץ קצר,
ולא יחשוב שאני ממורמרת ועצובה, או לפחות לא נחמדה, או חלילה
שאני לא אוהבת את השירים שלו, כי עד עכשיו הם היו נהדרים.
טו, טו, טו. זו כבר הפעם השלישית שאני מתקשרת אחרי שתי פעמים
כושלות. המונוטוניה העייפה - עצבנית משתלבת בקווים העגולים
צבעוניים שיוצאים מהגוף של בואי, ואני יודעת שלא תעני, כי את
אף פעם לא עונה, אבל אני משתדלת להתקשר, אולי לרגע תעני
ופתאום תשמעי את דיויד בואי בוקע מהצד השני של השפורפרת שלך,
ותחייכי.