כאשר אשמיע את קולי בפעם האחורנה, תדעו שזוהי שירת הסירנה שלי.
כאשר תשמעו את קולי דומם- תדעו שאת האנקור האחרון נתתי.

אשכב בדממה בתוך קברי ולא אשמיע דבר.
אשכב בדממה- ורק קולי בכייכם יישמע מעל קברי הטרי.

דומה לי כי וודאי ירד הגשם מעליי- יכסה וימלא את קברי.
האדמה תהיה בוצית, ותקל על מלאכתם של הקברנים.

ואשכב בדממה מתחתייך לעפר האדמה, ולא אשמיע את קולי שוב.
בדממה אשכב, ולא אדע את המתרחש מסביבי.

את קברי אמלא, ואשאירו ריק.
בעודי נזכרת בשקופיות חיי- עוברות מולי, וחולפות מעליי.

מבלי לשים לב, הנה שוכבת אני.
מתחתייכם, מחוץ להישג ידכם.

האם תדעו את אשר ניסתי לומר לכם כל העת?
האם תצליחו להבין בדמימתי- את צעקתי הגדולה?

לא תוכלו להשיבי מן המתים,
ולא תוכלו להחיותיי מהקבר.

אני שוכבת דוממת.
דוממת.