לא, הוא לא כותב שירים ואף פעם לא יכתוב
אך הוא, שלא כמוך, יודע כמו גבר לאהוב.
לא, הוא לא בוכה לי בלילות או מתחבא בתוכי
אבל הוא, שלא כמוך, תמיד יהיה איתי.
לא, הוא לא יקריב את חייו כדי שאהיה מאושרת.
אבל זה מה שאני צריכה, אני ילדה מבוגרת.
לא, הוא לא יסכים לכל מילה קטנה שאומר
אבל הוא עכשיו כאן והוא יהיה כאן גם מחר.
הוא לא יכאיב לי, לא יגרום לי לדמעות
וזה לא משנה אם אתה עדיין בחלומות.

זה כבר לא משנה, עכשיו זה הוא ואני
ואתה, תמשיך לבכות בכדי לכפר על כאבי.
על שהשארת אותי ברחוב בוכה לשמיים
גרמת לי לעוף ואז לקחת את הכנפיים
תכאב עכשיו אתה ותרגיש מה שהרגשתי
איך בלילות לא ענית כשלך אני קראתי.

עכשיו זה הוא ולא אני, עכשיו הוא מחבק
ואני מעביר את ימי מנסה להתרחק.
לא ידעתי לאהוב כמו גבר, רק כמו ילד
במקום מסעדה ויהלום,  הבאתי בובה ו-ורד.
אל תרגישי צורך להזכיר לי את פשעיי
אני משלם כל יום בעצב, משלם בדמעותיי.
בלילות אני לבד, קורא לך לבוא ללטף
ואז בוכה לתוך הלילה, עד שמתעייף.
ומתחיל עוד יום שלא ייגמר בזרועותייך,
דלת מסתובבת, איך הוא כבר נכנס לחייך.
נעלמה לי השמחה והחיוך קטן קטן
אם אי פעם תרצי בי שוב, אני אהיה כאן.

זה כבר לא משנה, עכשיו זה הוא ואת
ואני, ממשיך לבכות עד שמתעלף כמעט
על שהשארתי אותך ברחוב בוכה לשמיים
גרמתי לך לעוף ואז לקחתי את הכנפיים
כואב עכשיו כל כך, את כאבך לומד להכיר
איך בלילות לא עניתי ועכשיו אין לי אוויר.