[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








סיגי הייתה מלאך. ב"מלאך" אני לא מתכוונת למישהי שעושה מעשים
טובים ובעיקרון פשוט נשמה טובה, לא. סיגי הייתה מלאך אמיתי, עם
הכנפיים והבייגלה והאחריות שמתלווה לזה, כמו השגחה על אנשים
ושיוט חסר דאגות בעולם של מעלה.
למען האמת, סיגי שלנו לא הייתה מלאך שומר, היא הייתה מלאך
עוזר. תפקידה היה לדאוג לעיניינים של מעלה בעודה מקווה יום אחד
לעלות בדרגה לתפקיד מלאך שומר או אפילו לתפקיד יד ימינו של
בורא עולם, התפקיד הכי נחשק בגן עדן. בינתיים, סיגי רק הובילה
נשמות לתוך גן העדן, לפקידת הקבלה החייכנית שחיכתה להם להוביל
אותם למקום מנוחתם הרוחני.
כל יום סיגי הייתה מבזיקה חיוכים, מנחמת אנשים המומים ממותם,
נאנחת בהקלה למראה אנשים שמוכנים למצבם הרוחני החדש. היא הביטה
באנקה קלה באותם אנשים עם הפאות המסולסלות והבגדים השחורים,
שמקומם כבר הובטח מזמן. כל יום הייתה סיגי מרגישה מונוטוניה
כרובוט שבני האדם כל כך אהבו להשוויץ בו.
בשעות המנוחה שלה היא אהבה להציץ בבני האדם. הם ריתקו אותה.
היא רצתה לדעת איך זה לבחור, איך זה להרגיש רגשות שהם לא
נעלים, כמו כעס, שנאה, קנאה. היא רצתה גם להתעלות על הרגשות
האלה, ולהרגיש אהבה.
אחר כך הייתה מסתובבת בסהרוריות ברחבי גן עדן, שלא היה באמת גן
עדן, רק האזור מחוץ לגן עדן, שנועד למלאכים פחותי דרג כמוה, עם
המשרדים, כשהמנוחה נמצאת מעבר לשערי הזהב המעטרים במלאכים
מחייכים ומאושרים.
עיניה כאבו מהצפייה בבני האדם, מהרצון לבכות אבל מחסום העצב
מנע ממנה את זה, כמו שבני האדם טענו בעבר, זה הכי הצחיק אותה,
שמכשפות לא יכולות לבכות, אז בעצם מלאכים לא מסוגלים לבכות, זה
מנוגד לטבעם, יצורים טהורים וטובים שכמוהם.
בעיקרו של דבר, מלאכים גם לא צריכים לרצות לבכות, אין להם את
המנגנון לזה. לאט לאט סיגי הרגישה והבינה למה היו מלאכים רבים
כל כך שנפלו, והגיעו לגהינום.
היה בכל גן עדן רק מישהי אחד שהבין אותה. טוב, לא בדיוק הבין,
ניסה להבין אותה. הם נהגו ללכת שעות על העננים הרכים
והקופצניים, כשסיגי מדברת על רצונה לחיות למטה, בת אדם! אחרים
היו מזדעזעים עד עמקי נשמתם למחשבה הזאת, אבל לא אנג`ל. הוא
חייך חיוך עגמומי, שהצליח להיות זוהר ושמח גם ברגעים אלו, מה
שסיגי לעולם לא הצליחה להשיג, ונד בראשו.
יום אחד בעודם מהלכים ומקשיבים למוזיקה השמיימית המשעממת
שנוגנה בגן עדן, סיגי הביטה בכמיהה לעבר העולם של בני האנוש.
עמדה על קצה הענן, כמתאבדת, כשהרגישה אצבעות עדינות דוחפות
אותה ברכות מעבר לענן, כשאנג`ל לוחש באוזנה, "אני אתגעגע."
היא נפלה ונפלה, מרגישה כמו באחד מספרי האגדות של בני האדם, על
ילדה אשר נפלה לתוך עולם קסום של ארנבים ממהרים, מסיבות תה
מוזרות ומשחקי קריקט עם המלכה.
היא הרגישה צריבה קשה בגבה, וחייכה. היא הרגישה! אך אושרה לא
ארך זמן רב, שכן היא נחתה בחבטה רכה על האדמה. היא קמה, גופה
נוקשה מעט, ומיששה את גבה. עיניה נפערו. הכנפיים נעלמו! היא
הביטה למטה - היא נעלה נעליים! היא הביטה למעלה, ראתה עננים.
דמעות החלו לזלוג על לחייה.
"תודה," היא לחשה.
גן עדן זה עניין של גישה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-את מנוזלת?
+לא.
-אז מה זה הנוזל
הזה שתלוי לך על
קצה החוטם?




אחד שלא ממש
מבין בבנות


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/11/06 7:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'יין לאולייס

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה