פרולוג

כפר מראגואס
744 להתיישבות ההיירונית

מראגואס כוסתה בעלטה תחת מעטה העננים הכבד שחסם את אור הירח.
רוב אנשי הכפר כבר היו במיטותיהם והמעטים שנותרו ערים התקבצו
בעיקר ב-'דרקון הלבן'- המסבאה המפורסמת של הכפר. חיילים רבים
סיירו בין בתי הכפר או השקיפו החוצה מתוך אחד מחמשת מגדלי
השמירה שניצבו לאורך חומת העץ הדקה שהקיפה את הכפר.
דואן הוצב על המגדל הקרוב ביותר למסבאה ומצא שהוא מעדיף להאזין
לשירת השיכורים שבקעה ממנה על פני בהייה אין סופית ומיותרת- כך
הוא ראה זאת- לכיוון הצד החיצוני של החומה. הוא העביר את משקלו
מרגל אחת לאחרת והידק את מעילו כנגד צינת הלילה המתפשטת. השירה
שבתה את ליבו ובאותו רגע הוא ייחל יותר מכל דבר אחר לבקבוק
שיכר טוב, כיסא נוח ואח חמה שתחמם את רגליו הקפואות. הוא פלט
אנחה כבדה והביט בהדים שהתפזרו באוויר הקפוא.
השיכורים החלו לשיר את 'כוכב הבתולה', שיר שדואן הכיר היטב כמו
שכל ילד הכיר את 'בלדת הדרקונים של אוואן'. עד מהרה הוא מצא את
עצמו מצטרף לשירה בקול לחישה צרוד בעודו משפשף את ידיו זו בזו.
הוא לא הבחין בצל השחור שחלף על פני מעגל הלפידים והתקרב אל
החומה.

העששית האירה את החדר באור כתום שריקד על הקירות העץ בחוסר
מנוחה. אראנו ישב ליד השולחן המתקלף ושפשף את עיניו האדומות
בשעה שניסה להיזכר בתאריך בו התרחשה הפריצה לביתו של דולסין
פארקו- האדם העשיר בכפר. הוא הרים את טופס הפריצה מעל לטפסים
האחרים שפוזרו בחוסר סדר מוחלט וקרא במורת רוח את הפרטים
שביירל רשם לפני ימים בודדים.
אם הוא רק היה זוכר לרשום את התאריך, אראנו הזעיף את פניו בשעה
שניסה לפענח את כתב היד המבולגן של מפקדו. המורה שלו אמר פעם
שכתב ידו של אדם משקף את האדם עצמו. ובזה הוא בהחלט צדק, חשב
אראנו בשעה שפענח את מה שנכתב על הנזק שנגרם לרכוש: כיסא שבור,
עציץ מנופץ ושטיח מלוכלך.
בחיי, ב'נר באמת הסתבך הפעם.
הוא נזכר בשיחה שניהלו יום לפני הפריצה.
"לא צריך להיגרם שום נזק." אמר ב'נר בעודו פורס את ידיו לצדי
גופו. "תסתכל על זה כעל מבחן אומץ." הוא חשף את שיניו בחיוכו
אך אראנו לא התלהב.
"יש דרכים אחרות להוכיח שאתה אמיץ. והן לא כוללות פריצה לבתים
של אחרים." הוא שילב את ידיו על חזהו.
ב'נר איבד את סבלנותו. "זה לא אני שצריך להוכיח שהוא אמיץ. אבל
אם אתה מפחד לעשות את זה אז זה בסדר. פשוט נצטרך לקרוא לך
'האביר הפחדן'. נכון?" הוא שלח מבט בשאר הנערים שהיו איתם וכל
אחד מהם הנהן בתורו.
"הוא עוד לא אביר בכלל." אמר אחד מהם פתאום. "אפילו חרב הוא
עוד לא קיבל. סתם נושא הכלים של ביירל. וגם ביירל הזה הוא לא
אביר אמיתי. אבירים אמיתיים נלחמים בקרבות ונישאים לבנות
אצולה. הדבר היחיד שביירל עושה כל היום זה לשבת על התחת המסריח
שלו במשרד המסריח שלו ולכתוב כל מיני דברים מסריחים."
וגם את זה הוא כבר לא עושה, אראנו רצה לומר אך במקום זאת,
"אולי הוא מסריח אבל לפחות הוא יודע קרוא וכתוב, משהו שאתה
כנראה לא תדע לעולם." הוא אפילו לא ידע למה הוא טורח להגן על
ביירל. הוא היה נושא הכלים שלו ואפילו הוא לא חיבב אותו.
הנער חשק את שיניו ולרגע אראנו חשב שהוא עומד להתנפל עליו. לא
הייתה לו בעיה עם זה. הוא ידע להגן על עצמו. לבסוף הנער רק
אמר: "בחיי, איך יכולתי לשכוח שגם אתה איזה בן של אציל מחורבן.
מי יודע, אולי יום אחד תתחתן עם איזו אבירה. אם יש דבר כזה
בכלל. מה שבטוח, אפילו היא תהיה יותר אמיצה ממך." הנערים פרצו
בצחוק מאולץ ואראנו מצא את עצמו מהדק את אגרופיו אך כעבור
רגעים בודדים הוא אילץ את עצמו להרפות. בסופו של דבר הוא נמנה
עם צוות החיילים של הכפר. ללכת מכות עם אחד התושבים לא יועיל
לו בדבר.
"תגידו מה שאתם רוצים אבל בסופו של דבר אני אהפוך לאביר אמיתי
ואז אתחתן עם בת אצולה אמיתית ואגור לי באחוזה אמיתית משלי
בעוד שאתם" הוא הצביע לעברם, "תישארו תקועים פה עד סוף ימיכם
והחרב היחידה שתחזיקו תהיה מעץ והאישה שתתחתנו איתה תהיה
מכוערת כמו הפרות שהיא חולבת והאחוזה היחידה שתראו תהיה זו
שתשרתו בה לאחר שבקתת העץ העלובה שלכם תישרף." ובזאת הוא הפנה
להם את גבו וחזר למגורי החיילים.
הלהבה שבעששית החלה לרקד בעצבנות יתרה וחילצה אותו
מזיכרונותיו. הוא הרים את עיניו והספיק להבחין שהשמן נגמר
בדיוק כשהלהבה נתנה את פרץ האור האחרון שלה וכבתה.
לעזאזל, כבר מאוחר. הוא היה צריך להיות במיטה כבר מזמן אילולא
ביירל השאיר אותו לעשות את העבודה שלו.
חוש הריח של אראנו התעורר בחשכה והוא היה מסוגל להריח בצורה
טובה יותר את ריח העובש שבקע מהשולחן בתוספת ריח השמן שנספג
בתוכו כשביירל שפך עליו את העששית. הוא היה מסוגל להריח גם את
הדפים המתקלפים שלא תויקו כהלכה על ידי קודמיו לתפקיד. ואולי
אפילו ריח של שתן שבקע מאחד הפינות. בחיי, המשרד הזה באמת
מסריח.
ידית הדלת זעה.
אראנו קפץ על רגליו בבהלה, מטיח את הכיסא בקיר שמאחוריו. הדלת
נפתחה ובפתח עמד גבר גבוה ועששית שהטילה צל שחור על פניו.
אראנו מצמץ בעיניו האדומות עד שזיהה את סאברו על פי גודלו
ורוחבו של סגן מפקד המשמר ועל פי המבט הזועף שבעיניו. הוא היה
גבר גבוה בשנות העשרים בעל מצח רחב ואף בולט שכמעט והסתיר את
החיבור שבין שתי עיניו. אראנו זיהה בחושך את בגדי המשמר החומים
שעטו את דרגותיו השונות ואת סיכת האריה השואג שנתלתה מעל החזה
השמאלי. אות לשירות במשמר המלכותי. סאברו היה נוהג להתפאר לא
פעם בסיכה ולספר על תקופת שירותו במשמר המלך.
ולאחר שהיה מסיים, אנשים היו מתחילים לצחקק מאחורי גבו איך הוא
נתפס מתעסק עם זונה שאותה הבריח לטירה בזמן המשמרת.
"אראנו!" סאברו צעק בעוצמה כזו שאראנו יכל להישבע שהוא חש במשב
הרוח פורע את שיערו. "מה בשם האלים שבכוכבים אתה עושה כאן בשעה
כזאת?" הוא סקר לרגע את החדר ואז הוסיף בקול חלש יותר אך לא
פחות זועף: "ובחושך."
אראנו זע לאחור. זיעה קרה הצטברה על מצחו.
"אני רק-"
"פורץ למשרד של ביירל?" סאברו השלים בשבילו את המשפט ואראנו חש
את ליבו דופק בפראות.
"אני לא פורץ." הוא ניסה לדבר בקול רגוע אך זה נשמע לו כיללה.
"אם כך, בוודאי תוכל להסביר מה אתה עושה כאן בחושך. ואיפה
ביירל, לכל השדים הארורים?"
אראנו בלע את רוקו בגוש גדול וראה איך הצל על פניו של סאברו
מתרחב באזור פיו כרמז לחיוך המתפשט על פניו. חיוך שהייתה לו רק
משמעות אחת: סוף סוף תפסתי אותך, אראנו.
נהדר. לא רציתי להשתתף בפריצה לבית של דולסין אז עכשיו מאשימים
אותי בפריצה למשרד של ביירל. המורה שלו אמר פעם כי גורלו של כל
אדם נקבע מראש וכי לא ניתן לשנותו. המקרה הזה היה יכול לשמש לו
דוגמה נהדרת.
מהרגע שאראנו נהיה לעוזר כליו של ביירל, הוא הצטער על כך שידע
קרוא וכתוב.
לפחות הייתי שומר על זה בסוד. אבל אז הוא לא היה מתקבל. הם
חיפשו מישהו מלומד ואראנו, לצערו, קפץ על ההזדמנות.
"שאלתי אותך שאלה, ילד!" הוא טרח להדגיש את המילה האחרונה
ואראנו החמיץ בתגובה את פניו.
"איפה ביירל?" סאברו דרש שוב.
משתכר במסבאה. "יצא לבדוק את העמדות." הוא לא יכל לומר את
האמת. לפחות הוא קיווה שזה באמת היה במסבאה ולא באותו בית
זונות שאראנו נאלץ למשוך אותו משם לפני שבועיים, נצבט בכל גופו
על ידי בנות פראיות שהתלהבו מגילו הצעיר של המבקר החדש. אחת
מהן תפסה אותו במפשעה והוא נפל יחד עם מפקדו. ובדיוק כשחשב
שכבר לא יכול להיות גרוע יותר, ביירל הקיא עליו משהו שהריח כמו
נבלה שהתבשלה יותר מדי זמן בשמש וטובלה בשיכר. לאחר מכן הבנות
כבר לא ששו לצבות אותו אך צחקוקיהן עדיין נשמעו מאחור כשהוא
גרר את מפקדו אל מחוץ למבנה.
הוא ניער את ראשו מהזיכרון המשפיל והביט שוב בסאברו שלא נראה
מרוצה מהתשובה.
"ומה אתה עושה במשרד שלו בשעה כזאת?"
"הוא ביקש ממני לארגן לו את כל הטפסים של השבוע כדי שיוכל
לעבור עליהם אחר כך."
"וזו הסיבה שאתה נמצא פה בחושך? תגיד, ילד. אני נראה לך
מפגר?"
כן. "לא."
"אז כדאי שתתחיל לזמר את האמת." הוא תפס את ידו של אראנו מעבר
לשולחן. "אחרת תמצא את עצמך מזמר דברים אחרים כשתבלה בתא יחד
עם הנערים שעצרנו היום." זה בהחלט משך את תשומת ליבו. הם תפסו
את בנ'ר? אם הם יספרו שאראנו ידע על הפריצה שלהם... הוא השאיר
את המחשבה פתוחה.
"אתה מתחיל לרעוד עכשיו?" סאברו שוב חייך את החיוך המגעיל של:
סוף סוף תפסתי אותך, אראנו.
"אני נשבע לך שלא פרצתי." קולו נשמע כיבבה חנוקה. "השמן במנורה
נגמר ו... אתה יכול לשאול את ביירל. הוא יספר לך הכל."
"ואני בהחלט אעשה את זה." אראנו חש הקלה לרגע. אלה שזה לא נמשך
לזמן רב. "הבעיה היא שביירל לא נמצא פה כרגע. אני צודק?" הוא
משך אותו מסביב לשולחן וקירב אליו את פרצופו. "ועד שביירל
יחזור, אני חושב שהנערים ישמחו לקבל קצת חברה."
הדבר האחרון שאראנו היה צריך זה לבלות בתא קטן וצפוף יחד עם
בנ'ר.
"לא!" הוא סובב את ידו ומשך אותה מאחיזתו של סאברו. הוא התחמק
מבעד לדלת ויצא לרחוב בריצה כשסאברו קורא מאחוריו את כל גזר
דינו לכשייתפס.

ביירל יצא מ-'הדרקון הלבן', כמעט מחליק על הרצפה הרטובה
ממשקאות בעודו פולט רצף של קללות לאוויר. הוא כשל לעבר הסמטה
החשוכה ונשען על הקיר האחורי בעודו ממשש את הקו הכואב שמעל
עיניו. מבעד לקירות המסבאה היה אפשר לשמוע את שירת השיכורים
ששתלו מילים גסות בשירים המוכרים ששרו. ביירל משך עצמו מן הקיר
ומעד אל קצה הסמטה. הוא עיקם את אפו לנוכח הריח החריף שבקע
מהקצה. היה ברור שאנשים ביקרו פה לפניו.
הוא ניסה לייצב את עמידתו בזמן שהתיר את הקשר שבמכנסיו.
כשהצליח, שלף את איברו והטיל את מימיו, מוסיף את חלקו לריח.
ראשו עוד הלם מן הקולות שנשמעו מתוך המסבאה והקולות שבקעו
מבחוץ היו הגרועים מכולם. כאשר קשר את מכנסיו מחדש, מישש את
עיניו באמה ובאגודל. באותו רגע חושיו התחדדו כבמעשה קסם.
הקולות מהמסבאה חזרו להיות שירה והצעקות מבחוץ הפכו למילים.
מילים שמשכו את תשומת ליבו. מישהו קרא בשמו.
הוא צעד חזרה אל הרחוב הראשי וחלף על פני דלת המסבאה כאשר
התנגש בו נער צעיר שמיהר החוצה וכמעט הפילו מרגליו. ביירל דחף
אותו לאחור בעודו פולט קללה עסיסית יחד עם כמות מרשימה של
רוק.
"ביירל?" הנער החל לבחון אותו. "אתה שיכור!" הוא קרא בייאוש.
ביירל מיקד את מבטו בנער עד שהצליח לחבר בראשו את הקול והמראה
של אראנו, נושא כליו הצעיר.
"מפקד המשמר יהרוג אותך כשיגלה ששוב ששתית."
"הוא לא יגלה אם לא תפתח את הפה." ביירל הפנה לעברו חיוך
ערמומי כאילו זה עתה הגה את התוכנית המוצלחת ביותר שלו. פיו
נדף ריח חזק של אלכוהול ואראנו כיסה את אפו בידו.
"אני אולי לא אפתח את הפה, אבל אם אתה תעשה את זה אז אפילו
גומליז חסר-האף יהיה מסוגל להריח אותך. אתה יודע שסאברו מחפש
אותך? הוא רודף אחריי כי תפס אותי במשרד שלך. מה אתה חושב שהוא
יעשה אם יגלה שיצאת לשתות." הוא תקע בו מבט מאשים. אם ביירל
יסולק מהמשמר, מה יהיה עליו? מי יסכים לקחת נושא כלים שאדונו
הקודם סולק?
לביירל לקח זמן רב עד שהצליח להבין את מה שהנער ניסה לומר. רק
אז הוא התייצב על רגליו וניסה להעמיד פנים שהכל כשורה.
"תמסור לו שאני כבר מגיע." הוא הסתובב במהירות ומעד. אראנו
נזעק לתפוס אותו לפני שייפול.
"למסור לו? כרגע אמרתי לך שהוא רודף אחריי. אם הוא יתפוס אותי
זה יהיה הסוף שלי. אני לא רוצה לבלות את הלילה בתא המעצר." יחד
עם בנ'ר.
ביירל הרים את ראשו. "אמרתי לך שאני אדבר איתו. אל תדאג, אני
אסדר את הכל." הוא ניסה לצעוד אך אראנו נאלץ לאחוז בו שוב לפני
שייפול.
"איך בדיוק אתה מתכוון להופיע בפניו ככה?" הטון שבקולו שידר את
כל חומרת המצב.
"אל תדאג." אמר ביירל. זה לא עזר יותר מדי. "כל מה שאני צריך
זה ללכת קצת בכדי להתאושש. בוא נטייל קצת לאורך החומה. זה צריך
להספיק." הוא נחלץ מאחיזתו של אראנו והחל לדדות לכיוון מגדל
השמירה הקרוב למסבאה. אראנו הלך אחריו באיטיות, מביט בו בחוסר
אמון ובדאגה.
"רק זה חסר לנו עכשיו. שאחד מהחיילים יראה אותך ככה." ביירל לא
הגיב. הוא ניסה להיראות רגוע אך בתוך תוכו, בטנו התכווצה
בדאגה. וכנראה שגם מאלכוהול. הוא ניסה להרגיע את עצמו במחשבות
חיוביות אך כמעט שלא היו כאלה. הוא לא שקע באשליות. לא היה לו
סיכוי להסתיר את שיכרונו מסאברו. המנוול הזה רק מחפש איך להפיל
אותי, הוא חשב לעצמו ברוגז. אם הוא יראה אותי שיכור שוב, אין
ספק שהוא ירוץ מיד בכדי לספר למפקד. בפעם שעברה הוא קיבל רק
אזהרה אך הפעם הוא היה צפוי לסילוק מהתפקיד וכנראה שגם הורדה
בדרגה.
אלים אדירים! הוא כמעט צעק בכל רם. עבדתי קשה בשביל להגיע
לתפקיד הזה. ביטנו התהפכה שוב כשהגיע אל המגדל. הוא נשען בידו
הימנית על עמוד העץ של המגדל והשפיל את ראשו מטה, שופך את
קיבתו. אראנו נבהל וקפץ לאחור אך לאחר רגע התקרב אליו באיטיות
והחל לטפוח על גבו ברחמים.
"אתה בסדר?"
ביירל השתעל מספר פעמים ואז התייצב שוב על רגליו. "כן. זה
בדיוק מה שהייתי צריך." הוא הרים את ראשו וחייך בעייפות.
"עכשיו אם רק תשיג לי צמח זורבה, סאברו לא יחשוד בדבר." הוא
דחף את עצמו מן המגדל ונעמד בקושי על רגליו. רק אז הוא חש
בנוזל הסמיך שכיסה את כף ידו. הוא השפיל את ראשו ופרס את היד
לפניו.
"מה קרה?" שאל אראנו שהתקרב בחשש מה. ביירל בחן כתם חום דביק
שנדבק לכפו. הוא הרים אותה באוויר ובחן אותה טוב יותר כנגד אור
הירח החלש שבקע מבעד לעננים הכבדים.
החום נהיה אדום.
הוא פנה שוב אל המגדל ומישש את עמוד העץ באצבעו, גורף נוזל
סמיך נוסף. הוא קירב את אצבעו אל פניו והביט באור הירח בדם
הטרי שנמרח עליה.
"דם!" הוא קרא לפתע.
"מה? אלים אדירים, אתה פצוע!" אראנו תפס בידו וניסה להביט
מקרוב אך ביירל משך אותה ממנו.
"זה לא שלי, טיפש." הוא הורה באצבעו לעבר המגדל, במקום שבו אור
הירח השתקף בקושי בנוזל הכהה שזלג במורד העמוד. אראנו התקרב
בכדי לראות טוב יותר.
"זה..." הוא הרים את ראשו לעבר מגדל השמירה.
"היי, שומר!" ביירל צעק במפתיע וגרם לאראנו לקפוץ במקומו. הם
חיכו מספר שניות אך לא הייתה תשובה.
"שומר!" אראנו ניסה לעזור בקול חזק יותר אך ללא הועיל. הוא
הפנה את ראשו והביט מבולבל בביירל, מחכה לפקודה. לביירל לקח
זמן להתפקח מהאלכוהול ולעשות סדר במחשבותיו. הוא היה מוכרח
לפעול עכשיו אך לא היה בטוח מה היה עליו לעשות?
"ביירל?" קולו של אראנו הוציא אותו מהרהוריו. הוא סובב את ראשו
אל הנער המפוחד.
"אני... אני הולך לדווח למפקד." אמר אראנו בחשש. הוא ידע שזה
לא ראוי שנושא כלים יפעל ללא אישור של מפקדו אך באותו הרגע
מפקדו היה שיכור והוא היה מוכרח לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר
מדי.
"ביירל!" הוא קרא שוב והפעם ניער אותו בכתפיו, מנסה להוציא
ממנו תגובה לפני שילך לדווח. ביירל הרים אליו את ראשו והעיף בו
מבט מבולבל. אראנו וויתר ופנה לכיוון מגורי השומרים אך בדיוק
אז הוא חש יד חזקה אוחזת בכתפו ומסובבת אותו חזרה. הוא נעצר
כשפניו מול ביירל שחזר לעצמו.
"תעלה למעלה" הוא הצביע על הסולם בידו השניה. "וצלצל בפעמון.
אני הולך לקרוא לשומרים." ואז הוא פנה לרוץ לכיוון מגורי
השומרים. אראנו הסתובב לעבר הסולם שטיפס אל המגדל.
לצלצל בפעמון, הוא חזר בראשו על הפקודה. כל מה שאני צריך זה
לצלצל בפעמון. הוא הרגיש את עצמו רועד. מה מחכה לי למעלה?
הוא בלע את רוקו יחד עם המחשבה המטרידה והחל לטפס בסולם. אבל
עם כל שלב שהתקדם בסולם, המחשבה המטרידה החלה לחזור אל מוחו.
הוא נעצר מתנשף לפני השלב האחרון, מפחד להמשיך אך נדחק על ידי
הפקודה שקיבל. הוא אומנם היה רק נושא כלים אבל הוא נחשב כחלק
מהחיילים ומשימתו הייתה להגן על הכפר. אבל באותו הרגע המחשבה
הזו לא עזרה במיוחד.
לא! אסור לי לפחד. אני חייל ועלי להגן על הכפר. הוא חילץ את
מוחו מכל המחשבות המטרידות והושיט את ידו אל רצפת המגדל. הוא
משך את ראשו מעלה, מאלץ את עצמו להשאיר את עיניו פקוחות.
מה שנגלה לפניו זעזע אותו כל כך שהוא כמעט נפל לאחור. כבר יצא
לו לראות גופה בעבר אך לא במצב כזה. גופת השומר הייתה מוטלת על
רצפת המגדל כסמרטוט ישן, בצמוד לקיר הפנימי שפנה אל תוך שטח
הכפר. הראש היה מוטל במרכז. נטוי על צדו ומביט באראנו בעיניים
ריקות.
אראנו חש בצינת הלילה חודרת אל עצמותיו. קיבתו התהפכה והוא חש
בנוזל צורב עולה בגרונו אך הוא בלע אותו חזרה, משאיר רק את
הצריבה. הוא רצה לעצום את עיניו אך אלה התעקשו לבחון את הראש
הכרות. ואז הוא הבחין שהראש כלל לא נכרת. הוא נתלש. העור הקרוע
ועצם השדרה שבלטה מן הצוואר העידה על כך. הדבר לא נעשה באמצעות
כלי נשק. מישהו (או משהו) תלש לשומר את הראש בידיים חשופות.
אראנו בלע את רוקו ברעש וניסה להזרים אותו על הצריבה שבגרונו.
הוא עלה על המגדל, עקף בזהירות את הראש המבחיל ומשך בחוט
הפעמון שנתלה בפינה. הצלצול הכה באוזניו ואיים לקרוע את עור
התוף. אך הדבר לא מנע ממנו למשוך בחבל חזק יותר. הצלצול הגיע
אל מגדלי השמירה האחרים ואלה צלצלו בפעמוניהם בהתאם לנוהל.
עד מהרה הצלצולים נשמעו בכל הכפר והמולה גדולה התעוררה. אנשים
יצאו בריצה מהמסבאה בעודם שתויים. חלקם החליטו שלא להסתכן
וחזרו מיד פנימה. אחרים העדיפו לחזור אל ביתם אל נשותיהם.
מעטים נשארו לצפות במתרחש. באזורי המגורים, גברים קפצו החוצה,
חמושים בכל הבא ליד: חרבות, סכינים, קלשונות או מקלות עץ. נשים
מודאגות הציצו מבעד לפתחים ולחלונות, מרגיעות את הילדים
הבוכים.
אראנו עזב את הפעמון וניגש להשקיף אל מעבר לחומה. הוא ציפה
למצוא חבל או דבר כלשהו שירמז על הדרך בה הפולש הצליח לטפס אל
תוך המגדל אך לא היה שם דבר. מסיבה כלשהי הוא הפנה את ראשו
לעבר השמים. הירח יצא מבעד לעננים, מודגש במחומש של חמישה
כוכבים נוצצים שהקיפו אותו ברווחים שווים.
חמישה כוכבים! נשימתו כמעט נעתקה ממקומה.
הנבואה... לא ייתכן. הוא נזכר במה שהמורה סיפר לו לפני זמן רב.
הוא מעולם לא הקדיש לכך מחשבה מרובה קודם לכן ואם היה אדם
מבוגר, כנראה שגם לא היה חושב על זה עכשיו. אך אראנו עוד היה
נער בעל ראש פתוח ומחשבה צעירה. וגם אם לא האמין עד עכשיו,
האמונה חזרה אליו כמעט ברגע שראה את הראיות. ואלה היו ממש לנגד
עיניו. חמישה כוכבים בצורת מחומש מושלם.
...עם כניסת הקור, בשמים ריקים, ייוולדו חמישה כוכבים... הוא
נזכר בקטע מהנבואה. הכוונה לחמישה תינוקות שייוולדו.
הוא ניסה להיזכר בנשים שבכפר. כמה מהן היו הרות? כמה מהן היו
בשלבים האחרונים?
הוא ידע בבירור על אחת כזו. אישתו של חוטב עצים.
והוא ידע דבר נוסף.
אם היא יולדת עכשיו, היא בסכנה.

דולסין התעוררה במיטתה לשמע קולות דפיקה חזקים בדלת המקדש. היא
התהפכה במיטתה והביטה לעבר החלון שבחדרה.
מי זה בשעה כזו?
דפיקות נוספות הכרחו אותה לצאת מהמיטה וללבוש את כותונת המשי
האפורה שהייתה אופיינית לכוהנים. הכותונת עוטרה בחמישה פסים
שיצאו מכיוון המותניים, כל אחד בצבע שונה. העליון אדום, מתחתיו
חום, כחול, תכלת וירוק. הפסים נמתחו אל מרכז אזור החזה ושם
נפגשו בעיגול צהוב ובהיר שהיה כמעט לבן.
דולסין הדליקה עששית ולקחה אותה איתה אל האולם הראשי של המקדש.
היא חלפה על פני מזרקת האבן האפורה ופסעה ברוגע לעבר דלתות
הכניסה שדפיקה נוספת נשמעה מכיוונם.
"מי זה?" היא שאלה, מנסה להעלים את הדאגה מקולה.
"זה בארן! אמיילי יולדת. מהר!"
היא גלגלה את עיניה בייאוש. לידה באמצע הלילה זה בדיוק מה שאני
צריכה עכשיו.
היא ניגשה אל הדלת, סובבה את הבריח ופתחה אותה. בחוץ עמד גבר
צעיר שהזיע בבגדיו כאילו זה עתה גמע מרחק ריצה של עשרים
מורקים.
"היא שוב קיבלה צירים. אני חושב שהפעם זה אמיתי!" הוא אמר ותפס
בידה, מושך אותה אחריו. היא הפעילה התנגדות והחליקה את ידה
מתוך אחיזתו.
"תירגע קצת. זו לא לידה ראשונה בשבילה." היא אמרה בקול תקיף.
"אני צריכה את הצמחים שלי. לך תרתיח מים. אני כבר מגיעה." היא
חזרה פנימה וניגשה אל ארון עץ גדול שהכיל צמחים רבים שהציצו
דרך הזכוכית השקופה. היא קירבה את העששית והביטה בהשתקפותה
שהופיעה על הזכוכית. פניה הלבנות היו מלאות בקמטים. עורה היה
מוכתם בכתמי גיל כהים ושיערה הלבן נשפך מאחוריה כמפל מים.
שכחתי לקשור אותו בסרט, חשבה כשבחנה את בבואתה. עיניה היו
נפוחות מעייפות והיא התקשתה להחזיק את ראשה זקוף. בהחלט לא שעה
טובה לקום בשביל אישה בגילי. היא פתחה את דלת הארון כששמה לב
שבארן עדיין עמד בכניסה.
"למה אתה מחכה?" היא נזפה בו. "חזור אל אישתך ותדאג שהכל יהיה
מוכן כשאני אגיע." המילים הקפיצו אותו כחייל ממושמע. הוא קד
קלות בראשו ורץ לדרכו.
בראן הוא גבר חזק ואמיץ, היא חשבה לעצמה. אבל כשמדובר בלידה
הוא נראה כמו ילדה קטנה במגפיים. היא גיחכה לעצמה על המחשבה
ואספה את הצמחים הדרושים בסלסלה קטנה. לאחר שבדקה שלקחה כל מה
שצריך, סגרה את הארון ויצאה מהמקדש, נועלת אחריה את הדלתות.
המקדש צריך להיות תמיד פתוח בשביל כולם אבל בהתחשב באירועים
האחרונים, לא הייתה ברירה אלה לנעול אותו. היא נזכרה במה שקרה
באחד הכפרים הסמוכים. המורדים פרצו למקדש, בזזו את כולו ורצחו
את הכוהנת אך לא לפני שאנסו אותה כל אחד בתורם. אלו היו זמנים
קשים לממלכה. בעיקר בגלל הנבואה שהמורדים חששו ממנה כל כך. היא
הרימה את ראשה אל עבר השמים בחושבה על הנבואה וחיפשה אחר
כוכבים. היא לא הצליחה לראות דבר עקב העננים הכבדים שהצטברו
במקום. היא פנתה והחלה ללכת בצעדים מהירים, למרות גילה המבוגר,
לעבר ביתם של בארן ואמיילי. האוויר הקר הקפיא את עורה הזקן
מבעד לכותונת המשי הדקה שלבשה, גורם לה להתחרט על שלא לקחה
מעיל. היא הגבירה את צעדיה עד שהגיע אל שורת הבתים שבצד המזרחי
של הכפר. הבתים נבנו בצורה כזו שכל בית חלק קירות משותפים עם
הבית שמימינו ומשמאלו בכדי לחסוך בשטח ובעלויות. לכל בית הייתה
יציאה אחורית אל חצר קטנה שגבלה עם החצרות של הבתים האחרים
בגדר משותפת. כל שני בתים צמודים חלקו גם ארובה משותפת וכרגע
רק מאחת מהן יצא עשן ואור חלש בקע מחוץ לתריסים.
דולסין נכנסה לבית מבלי לדפוק על הדלת. כוהנות לא צריכות אישור
להיכנס לבית במקום בו הן משרתות בדיוק כמו שהאלים לא צריכים
אישור כזה. מבפנים הבית היה לא פחות צנוע מאשר מבחוץ וכמעט שלא
אופיין בשום פרט ייחודי. האח הייתה על הקיר השמאלי. על הלבנים
שתחמו אותו נח גרזן גדול. בצמוד לקיר הימני הונחה מיטה ועל
הרצפה מזרן קטן אך הילדה הקטנה שהייתה אמורה לישון בו עמדה
מבוהלת בצמוד לאביה שזה עתה הכניס סיר מים מעל האש שבאח.
"דולסין!" קראה אמיילי ששכבה על המיטה בכותונת הלילה האפורה
שלה ועוותה את פניה לכאבים שתקפו אותה. בארן נעמד ליד האח
הבוערת, משפשף את ידיו ומביט בכוהנת שנכנסה. בתו הבכורה,
אליסיה, בת השלוש הביטה בבהלה באישה הזרה שנכנסה לבית ותפסה
בבהלה בחולצתו של אביה. היא הצמידה אל גופה בובת סמרטוטים קטנה
שבקושי דמתה לייצור אנושי. היא הייתה צעירה מדי ודולסין הייתה
בספק אם היא יודעת מה עומד להתרחש. היא הביטה בה וחייכה בזוכרה
את הלילה שלפני שלוש שנים בו היא יילדה את אותה ילדה קטנה. אבל
נראה שהילדה הקטנה לא זכרה את זה.
דולסין ניגשה אל אמיילי שהתעוותה באותו רגע מציר נוסף שתקף
אותה. היא נעמדה מעליה וחייכה.
"את תהיי בסדר, אל תדאגי. נעבור את זה כמו פעם שעברה." היא
אחזה בידה ושפשפה אותה ברכות.  בארן התקרב יחד עם אליסה-
שהמשיכה להחזיק בחולצתו- מצידה השני של המיטה ואחז בידה השניה
של אישתו כשהוא מנסה לחייך לעברה אך לא ממש מצליח. נראה גם
שאשתו לא שמה לב לנוכחותו.
"יש משהו נוסף שאני יכול לעשות?" הוא שאל בחוסר ביטחון.
"כן. תפתח את החלון. אני נחנקת פה." היא חייכה בניסיון להשרות
תחושת ביטחון אך זה הועיל יותר מדי. בארן ניגש אל החלון ופתח
את התריסים כלפי חוץ. כל אותו הזמן אליסיה לא משה מחולצתו.
צלצול חלש ומרוחק חדר פנימה אך איש מהם לא התייחס אליו.
דולסין פנתה חזרה אל אמיילי שנרגעה קצת והחלה לנשום בכבדות.
זיעה כבדה כיסתה את כל גופה והמיטה כולה הייתה רטובה בנוזלי
גופה.
"את חושבת שאת יכולה לעמוד?" שאלה, מנסה להעלים כל דאגה אפשרית
מקולה.
"לעמוד?" אמיילי התנשפה.
"יהיה לך קל יותר בעמידה. המים עוד לא רתחו אז אם הצירים
יתחילו שוב אני חוששת שניאלץ לעשות את זה בלי הצמחים שלי."
"אני חושבת שאני יכולה לחכות קצת." היא שלחה בה מבט מבעד
לשיערה השחור והמזיע. נשימותיה נרגעו קצת אך עדיין היו מהירות
מידי.
"מה משך הזמן בין ציר ל..." צלצול של פעמונים רבים קטע אותה.
"זאת האזעקה?" שאל בראן בבלבול בעודו מביט מבעד לחלון. אליסיה
נצמדה אליו בכל כוחה והוא הרים אותה בזרועותיו. דולסין התקרבה
אליהם.
"דווקא עכשיו?" תהתה.
"את חושבת שזה תרגיל?" שאל בארן.
"בשעה כזאת?" היא הביטה החוצה ואז מעלה אל השמים. נשימתה
נעתקה.
הירח ריחף בשמים במלוא הדרו, נחלץ מן העננים שהסתירו אותו לפני
דקות ספורות ומודגש בחמישה כוכבים שזהרו סביבו במחומש שווה
צלעות.
"אלים אדירים!" פלטה הכוהנת, מניחה את יד על פיה. אמיילי צרחה
מציר נוסף שתקף אותה ודולסין הסתובבה בבהלה, נשענת בגבה על אדן
החלון. שיערה הלבן התנופף באוויר הקר בעוד מחשבות רבות
מתרוצצות במוחה.
"את בסדר?" שאל בארן שהחוויר במקומו.
אנשים החלו למלא את הרחובות ושלחו את קולותיהם אל תוך הבית.
הפעמונים המשיכו לצלצל.
"בארן!" דולסין קראה פתאום, מקפיצה אותו במקומו וכמעט גורמת לו
להפיל את לואיסיה מידיו. "תסגור מיד את החלון ותנעל את הדלת!"
היא ציוותה ופנתה אל אמיילי שהותקפה בציר נוסף.
זה מתחיל.

"אראנו, מה קורה פה?" שאל אחד החיילים מתוך קבוצה קטנה שהגיע
אל המגדל ברגע שהוא ירד למטה.
"השומר... הוא... הוא נרצח. מישהו... משהו... הצליח לחדור אל
הכפר." ידו הרועדת אחזה בחרב שלקח מהשומר המת. הוא מעולם עוד
לא אחז בחרב אמיתית וזו הייתה כבדה בהשוואה לחרבות העץ שאיתם
נהג להתאמן.
השומרים הביטו בו בתהייה. "נראה לי שהוא השתגע." אמר אחד מהם.
אבל צעקה שנשמעה גרמה להם להסתובב.
"אחריי!" קרא המפקד והשומרים החלו לרוץ לכיוון הצעקה, משאירים
את אראנו שוב לבדו.
"ח... חכו!" הוא אמר את המילים יותר משצעק ועוד לפני שסיים,
החל לרוץ אחריהם. הם חלפו על פני מספר בתים עד שהגיעו אל הרחוב
הצר שממנו בקעה הצעקה. אנשים רבים התקבצו שם במעגל, גברים
ונשים כאחד והחיילים נאלצו לפלס את דרכם פנימה.
"סילחו לי!" קרא אראנו שוב ושוב כשנדחק בין האנשים. הוא כמעט
מעד כשהגיח מהצד השני ואז הצטער שבכלל טרח להגיע. על הרצפה היו
פזורת גופות של ארבעה גברים, מרוטשות כאילו הותקפו על ידי חיית
טרף,. אראנו הסיט את מבטו וניסה להסדיר את נשימתו. אילולי היה
מוקף בכל כך הרבה אנשים, בטח היה מרשה לעצמו לבכות. האנשים
שסביבו דיברו וצעקו ביניהם והשומרים שניסו לעשות סדר במהומה רק
מצאו את עצמם לכודים במרכז המעגל. אראנו ניסה לחלץ משהו מתוך
דבריהם. משהו תקף אותם, זה היה ברור. מישהו דיבר על צל שחור
וגבוה. אחר הזכיר דמות גבוהה עם עשרה סכינים בכל יד. "הוא הלך
לאזור המגורים המזרחי." שמע מישהו קורא. "תעשו משהו!" קרא
מישהו אחר. "תנו לנו לעבור!" קרא מפקד החיילים.
אראנו ניצל את ממדי גופו הקטן בכדי לצאת מתוך המעגל ופנה
בריצה- למרות שכל חושיו אמרו לו כי זה יוביל אל מותו- אל חלקת
המגורים המזרחית.

הלידה הייתה מהירה וקלה אף על פי שדולסין לא השתמשה בצמחים
שלה. היא ניגבה את התינוק הצורח בסמרטוט רטוב שאותו טבלה במים
החמים.
"הוא בסדר? התינוק שלי בסדר?" קראה אמיילי ממיטתה.
"הוא בסדר גמור. הבן שלך בסדר גמור." אמרה הכוהנת, מכניסה גוון
עדין ומנחם לקולה אך בכל זאת מרגישה ברעידות הפחד שחמקו מתוכה.
היא ניגשה אל המיטה והושיטה אותו לאם. אמיילי לקחה אותו
בעדינות והצמידה אותו אל גופה.
"זה בן..." אמרה מתוך דמעותיה. "יש לנו בן." היא חייכה אל בעלה
וראתה אותו מחזיר לה חיוך רועד.
דולסין ניגשה אל הדלת והקשיבה דרכה אל קולות ההמולה שבחוץ. מה
קורה שם?
"בארן, אמיילי." היא פנתה אל השניים. הם הביטו בה, מאושרים.
היא לא רצתה לקלקל את זה אך לא הייתה ברירה.
"פעמון ההזעקה הופעל." היא דיברה אל בארן. "אני חושבת שמישהו
פלש לעיר ומנסה להרוג את התינוק." לא היה קל לומר את המילים
האלה. היא העדיפה כבר לשחות בנהר של עלוקות.
"להרוג אותו?" אמיילי התפרצה. "למה שמישהו ירצה להרוג אותו."
היא הצמידה את בנה אל גופה בחוזקה כמגוננת עליו עד שזה החל שוב
לבכות.
"אין זמן להסביר. חשוב שתדעו שהוא נמצא בסכנה ואם לא נצליח
להסתיר אותו..." משהו כבד פגע בדלת וכמעט תלש אותה ממקומה.
הכוהנת הסתובבה לעברה במהירות ונסוגה לאחור.
"מה זה היה?" שאל בארן שלא חיכה לתשובה וכבר אחז בגרזנו.
אמיילי קמה ממיטתה, אוחזת בבנה הרך בחוזקה.
מכה נוספת העיפה את הדלת על הכוהנת הזקנה. דולסין נפלה לאחור
ואיבדה את הכרתה. אמיילי צרחה.
"רוצי!" צעק בארן והרים את הגרזן מעל לראשו. אמיילי הגיע אל
הדלת האחורית, פתחה אותה ויצאה בריצה, לוקחת איתה את התינוק
ואת לואיסיה שתפסה בכותונת שלה והזדנבה אחריה, בוכה.
בארן ניצב לבדו אל מול הצל השחור שעמד בפתח הדלת.
"הסתלק מפה!" הוא צעק ונופף בגרזנו לאיום. הצל לא התרשם. הוא
נכנס אל תוך האור ובארן זיהה אותו כאדם גבוהה עטוי בגלימה
שחורה וברדס שהסתיר את פניו ורק עיניו החיתיות נצצו. ידיים
ארוכות הציצו מקצות השרוולים וטפרים ארוכים יצאו מתוך אצבעותיו
העבות.
"מה לכל..." הוא הרים את גרזנו אך השד היה מהיר. תוך רגע הוא
מצא את עצמו צמוד אליו וכאב חד פילח את חזהו. הוא השפיל את
ראשו והביט ביד ובטפרים הנעוצים בתוך ליבו.
"לא..." הלחישה בקושי נשמעה. הוא הרים את ראשו והביט בעיניים
החייתיות שהחזירו לו מבט. נשימותיה של החיה הדפו צחנה של בשר.
הגרזן נהיה כבד ועיניו היטשטשו.
"...מיילי" הייתה המילה האחרונה שאמר.

אראנו חלף בריצה על פני השוק הסגור. הדוכנים האפלוליים עמדו
ריקים מסביב לכיכר הנטושה וריחות של ירקות ופרות עדיין נישאו
באוויר הלח בצורה מעומעמת. רגליו דרכו על פרי או ירק קטן שנשאר
שוכב על הרצפה. הוא שמע את קול הפיצוח ודעתו הוסחה רק לשניה אך
הוא לא האט. מבנה מלבנים אפורות הופיע מולו. המקדש. הוא חלף על
פניו ולבסוף הבחין בקבוצת הבתים המזרחית. הוא עצר בכדי לנשום
ולבחון את השטח. תנועה רחוקה משכה את תשומת ליבו. מישהו רץ.
צללית שחורה שיצאה מאחורי שורת הבתים האחרונה ונעלמה. אראנו
אפילו לא ידע אם הוא ראה זאת נכון או שעיניו רק תעתעו בו. אך
באותו לילה, באותו רגע שבו הרגיש שהכל יכול לקרות, הוא כמעט
ידע שזה לא היה דבר סתמי. הוא חלף על פני עץ גבוה שצל ענפיו
הריקים גישש כאצבעות גרומות על האדמה שלגלגליו. הוא הקיף את
העץ ממרחק, נמנע מהאצבעות המגששות על האדמה. אני בטח משתגע,
חשב לעצמו כשעשה זאת. הוא ראה אור נמוך מרחוק. פנס. האורוות.
הצללית השחורה חלפה מתחת לפנס. זו הייתה אישה בכותונת אפורה.
שיערה התנופף קלות כשסובבה את ראשה להביט לאחור. היא אחזה משהו
בצמוד לגופה וילדה קטנה הזדנבה לרגליה. התינוק! הוא לא ראה
אותו אך הניחוש הזה היה וודאי מבחינתו. הוא רצה לצעוק אליה
בדיוק כשצל שחור חלף על פניו במהירות כמעט על טבעית, רק חמישה
מטרים מהמקום בו עמד. הוא כמעט ואיבד את השליטה על שלפוחית
השתן שלו. גופו רעד ולא מן הקור. כשהתעשת, הבחין שהאישה כבר לא
הייתה שם. כנראה ברחה מאותו צל שכמעט והגיע אל המיקום הקודם
שלה.
אראנו הכריח את עצמו להירגע. עמידה ללא מעש תוביל אותך לשום
מקום, היה נוהג לומר לו המורה הזקן כשהיה תופס אותו בבטלה. הוא
הכריח את רגליו הרועדות לזוז. זה היה כאילו שהן איבדו את
התחושה מהקור אך הן בכל זאת זזו. לכיוון שממנו רצה הכי להתרחק.
צהלת הסוסים שבקעה מתוך הביתן לא האטה אותו אך כששמע את הצרחה
של הילדה הקטנה, עצר במקום. הוא היה צמוד לקיר העץ של האסם.
קולה של האישה נשמע מעבר לפינה: "לואיסיה!" קול שבור של אם.
הוא נצמד לקיר והוציא עין אחת מעבר לפינה. האישה נצמדה בגבה
לגדר שתחמה את חצר הסוסים הריקה. הכותונת האפורה שלבשה הייתה
מוכתמת בדם לידה. תינוק נצמד אל חזה כמעט בכוח. מולה עמד הצל
השחור- יצור עטוי שחורים בגובה שניים וחצי מטרים. הברדס שלבש
נתלה מאחורי גבו וראשו החשוף היה דבר שאראנו מעולם עוד לא ראה.
זה לא היה אדם ובכל זאת, מוזר עד כמה שזה נראה, היה בו משהו
אנושי. ומחריד. על טבעי. לטאה ההולכת על שתיים. ראש נמוך וקירח
בעל פנים הבולטות כלפי חוץ, מכוסה בקשקשים בולטים שנראו כקמטים
עמוקים. היצור עמד זקוף, ידו השמאלית מושטת לפנים, אוחזת
בגרונה של הילדה הקטנה, נאבקת, בועטת באוויר ריק, משתעלת
ונחנקת.
"לואיסיה!" קולה של האם היה מלא בתחינה, בכי. היא עטפה את
התינוק הבוכה בידיה ונראתה כמהססת. אראנו כמעט יכל לראות אותה
רצה לעבר היצור ותוקפת אותו. מסכנת הכל בכדי להגן על ילדיה. אך
היא לא עשתה זאת. ובכל זאת, עיניה- עד כמה שהיו מעלות רחמים-
שיקפו את העקשנות שבה.
"חיי הילדה תמורת הילד!" נהם היצור בקול צרוד בעוד שהדים, לא,
עשן, יצא מפיו. הילדה המתפתלת החלה להיחלש. שיעוליה הפכו
לנדירים יותר ויותר. ריאותיה הקטנות השתוקקו לאוויר. רגליה
הפסיקו לבעוט.
אראנו הידק את האחיזה בחרבו והסתער. הוא הגיח מעבר לפינה כשד,
כמושיע. מניף את חרבו באוויר. מוחו ריק ממחשבות. רק פקודה אחת:
תקוף! הוא הוריד את החרב בכוח, חש בבשר הקשה נחתך, שאגה ואז
כאב חד שפילח את פניו. הכל קרה בבת אחת. בהבזק. וכשהכל חזר
אליו הוא מצא את עצמו מוטל על הרצפה. ידו צמודה לצדו הימני של
פניו. מישהו השתעל לידו בקול. אישה קראה בקול מעורפל.
אראנו משך את עצמו על ברכיו. דם חם זלג מידו הימנית שכיסתה את
עינו, נספג בחולצה שלבש. פניו צרבו כאילו שפכו עליהם חומצה.
נשימותיו היו כבדות, מאופקות, כאילו פחד שהוא ישחרר איתן צעקה
של כאב. הוא ראה את היצור כורע מולו, נושם בכבדות, פולט עשן
בעודו נאבק בכאב משלו. מערסל את הגדם בידו הימנית. יד
שאצבעותיה נגמרו בטפרים חדים. הטפרים שקרעו את פניו.
אראנו חיפש את חרבו. הוא היה מוכרך לסיים את המלאכה לפני
שהיצור יתעשת. האישה עמדה מאחוריו. הוא לא ראה אותה אך ידע
זאת. היא כרעה ליד ביתה שנשמה בכבדות, פולטת שיעול מידי פעם.
הוא מצא את החרב שוכבת על האדמה כחצי מטר ממנו. הוא עזב את
פניו המדממות ושלח את ידו אל הניצב. טיפות דם טפטפו מאצבעותיו
על האדמה הקרה. הוא נשען על האדמה בידו השמאלית ומתח את עצמו
עד לחרב. היצור החל להתרומם. כשאראנו הידק את ידו סביב הניצב,
היצור כבר ניצב על שתי רגליו.
"בירחו!" הוא הספיק לומר בקול צרוד אך הוא לא הספיק להניף את
החרב. היצור בעט בו בחוזקה ואראנו הוטח בכוח בגדר שמאחוריו
ונפל לפנים.
האישה ברחה מהמקום, אוחזת בתינוק ביד אחת וגוררת את ביתה
המשתעלת בשניה. היצור לא נתן עליהן את דעתו. הוא פסע בצעדים
איטיים אל הנער הפצוע.
גבו של אראנו הלם בכאבים. פניו צרבו וידיו סירבו לזוז. הוא
הצליח להטות קלות את ראשו. לא הרבה אך מספיק בשביל להביט ביצור
המתקרב בעינו השמאלית. הוא ידע מה הולך לקרות. הוא לא שיקר
לעצמו. הוא לא חשב על: האם זה יכאב, או: מה יקרה אחרי זה. רק
על: האם מישהו יבכה עלי?
היצור עמד מעליו, מקפיץ את אצבעותיו ביד שנותרה לו. מתכונן
לנקמה. הוא רצה דם והוא עמד לקבל אותו. אראנו עצם את עיניו.
אולי היה עדיף לו היה מנסה לראות. אבל המורה שלו אמר פעם
שלפעמים אפשר להפחית כאב אם לא מסתכלים. אז הוא לא הסתכל.
וחיכה.
חושך.
כאב.
דבר לא קרה.
היו קולות. צעקות. הוא העז לבסוף לפקוח את עיניו ולהביט
בחיילים שהגיעו למקום. בכפריים עם הלפידים, הסכינים, המקלות
ושאר הנשקים שמצאו. היצור לא היה שם ואראנו ידע לאן הוא ברח.
אך לא נותר בו עוד כוח. הוא עצם את עיניו ונתן לחשכה לקחת
אותו.

"שם באורוות!" ביירל עקב אחרי אצבעו של החייל. מישהו יצא
מאחורי האורוות בריצה. אישה. היא אחזה בחבילה קטנה וילדה כבת
שלוש הזדנבה אחריה.
"קדימה!" הוא קרא ופנה לרוץ לעברה. שלושת החיילים עקבו אחריו
בחרבות שלופות. האישה זיהתה אותם ופנתה לעברם. תקוותה
האחרונה.
היא צעקה משהו אך ביירל לא הצליח להבין דבר. אולי אחד החיילים
האחרים הבין. הם לא היו שיכורים כמוהו.
דמות גבוהה יצאה אחריה מהאורוות ופנתה לעברם במהירות גבוהה
משלהם.
ביירל ניסה להגביר את הקצב אך רגליו הרגישו רדומות.
היצור התקרב.
שלושים מטרים. עשרים מטרים.
ביירל היה במרחק של עשרה. הוא הניף את חרבו והכין את עצמו
למכה. הוא יגיע אליה בדיוק ברגע האחרון ואז ינחית את החרב.
הילדה הקטנה מעדה ונפלה.
"לא!" האישה צעקה, מעטה את קצב הריצה שלה. לעצור או לברוח. זה
היה משהו באמצע. אילולא כן, ביירל היה מספיק. אך ההאטה הזאת
נתנה ליצור את היתרון. הוא חלף בצעד אחד על פני הילדה ובצעד
השני הגיע אל האם, שולף את טפריו ותוקף.
ביירל נעצר, כמעט מועד. החרב עדיין בהיכון אך האישה חוסמת את
המטרה. עומדת שם קפואה בעיניים בולטות , מנסה לנשום, דבר שמסב
לה כאב. דמעה גדולה זלגה על לחייה. אנקה יצאה מפיה ואז עוד
אחת.
"אמא!" הילדה הקטנה צעקה בקול צרוד.
התינוק שבזרועותיה בכה.
ביירל עמד קפוא במקום. מפחד לזוז. מפחד לנשום. כמעט חש את הכאב
של האישה. את הכאב שבזכרונו. כאב דומה, אישה אחרת. ואז היצור
הוציא את טפריו מתוך גבה ועוד לפני שהיא הספיקה ליפול, הוא חטף
את החבילה שאחזה וברח מהמקום.
ביירל נפל על ברכיו אל מול הגופה החיוורת, חרבו נשמטת מידיו.
לחישה יצאה מפיו: "ג'והלן!"
"הוא בורח!" צעק אחד החיילים. חייל אחר שם חץ בקשתו ומתח אותה.
החץ חתך את האוויר בצליל שריקה חד ומצא את מקומו בירכו של
היצור. הכאב הפתאומי גרם לו למעוד. הוא נפל לפנים. על התינוק.
הבכי פסק.
היצור התגלגל במהירות והביט בעולל הקטן.
מת.
נמחץ תחת משקלו.
המשימה נכשלה.
הוא שלף את החץ מרגלו והביט בחיילים המתקרבים.
לא היה טעם לקחת תינוק מת. והוא היה זקוק ליד שנותרה לו בכדי
לטפס על החומה. אך אם יחזור ללא התינוק, זה יהיה סופו. ואם
יביא תינוק מת... וובכן, הדבר לא ישנה את גורלו.
ואם יש דרך להציל את התינוק...
החיילים הגיעו לכדי עשרים מטרים ומעליהם, בשמים, ירח מלא
ומחומש של כוכבים המקיף אותו.
אחד הכוכבים נמוג.
הילד היה אבוד. שום דרך להצילו.
היצור קפץ על רגליו והסתלק מהמקום.