בזמן האחרון אני  מוזר.
בזמן האחרון אני ער כשאני ישן, ישן כשאני ער, אין למה לקום
בבוקר, והמיטה שלי מפתה מתמיד.
לא יודע למה לקום בבוקר. לראות אותך? אין סיכוי.
השריטות מבפנים עוד מדממות, וגם החדר שלי עוד צועק לי, ביום
וגם בלילה, כמה שהוא שונא אותך, וכמה שהשטיח שלי שונא אותך,
וכמה שהדובי שאת קנית לי מזמן, דווקא את, שונא אותך.
אז אני לא קם. אז אני יושב במיטה, מול הטלויזיה הכבויה, רוצח
בשקט דקות, שעות, ימים, ומחכה שארדם שוב. ואני יכול להקשיב
לטלפונים מצלצלים ברחבי הדירה שלי, אי שם מחוץ לחדר השינה, אבל
אני לא רוצה לענות, כי אולי זו את. ואני יכול לשמוע גם את
העכבישים הולכים על הקירות ומטפסים וגם עושים קורים. ולפעמים
גם אני עכביש, והמיטה שלי קורים, ואני לא יכול ולא רוצה ולא
צריך לקום.

בזמן האחרון אני די מוזר. אם מישהו היה רואה אותי (ואף אחד לא
יכול, כי אני גם לא עונה לדלת ובטח שלא פותח), הוא היה בטח
חושב שמשהו לא בסדר.

אבל הכל בסדר איתי, זה רק שאני קצת מוזר, ויותר עכביש מקודם.
והדם שלי קר ואני כבר לא מתרגש, ובכלל - לא מרגיש כלום חוץ
מקצת כאב קהה וגעגועים אלייך. ואם זה עושה אותי  מוזר, אז אין
ברירה.

וכל הדברים שעשינו ביחד, אני ואת, וכל הדברים שעברנו, וגם
לפעמים הדברים שלא עשינו ולא אמרנו, באים אליי לפעמים ורודפים
אותי בימים. אז שבשביל זה אני אקום בבוקר??
אני מעדיף לישון.... אני זוחל באיטיות מתחת לשמיכה, לאט, לאט,
כמו עכביש. ושניה לפני שבאה עוד מחשבה עלייך, אני נרדם וחולם
על עכבישים שמחייכים אליי שם, במקום אחר.