כשאהיה גדולה אני אהיה ציירת.
אשב לי מול בד מתוח וגדול, שיהיה תלוי על קיר רחב.
אורות עמומים, מוחי ומחשבותיי מבולבלים כאדם סהרורי באמצע
הלילה.
גירדתי בראשי ותהיתי מה לצייר, מה באמת-באמת חשוב לי לצייר.
רציתי לצייר עולם מושלם.
עולם בכל יום אני מודה לה', להסביבה ולעצמי על כך שנולדתי
וזכיתי בעוד יום בעולם זה.
רציתי לצייר שמיים כחולים בלי זיהום אוויר שציפורים עפות
בלהקות למדינות החום.
רציתי לצייר ים תכלת כעיני תינוק נולד, בלי ביוב נשפך ורעלים.
ים שילדים קטנים משחקים עם אדוותיהם, וההורים יושבים על חוף
נקי ואוכלים את פירות העונה.
רציתי לצייר אנשים מחייכים בפשטות לא מוסברת, לצייר את האנשים
הסובבים אותי מאושרים ומחייכים ללא סיבה.
רציתי לצייר את עצמי מחייכת, בלי בעיות הטרודות בראשי.
עולם שבו אין רע, או שלפחות הרע הוא הוא אחוז מזערי.
שכולם מאוהבים באנשים המתאימים, שמוצאים את אהבת חייהם ללא כל
קושי.
שאין אי הבנות, ולא צריך להצטער ולסלוח כ"כ הרבה.
לצייר בצבעים חמים שמסמלים אהבה וחום. שמסמלים קבלה מתוך אהבה
ושמחה.
שדרך הצבעים יכולו לראות את אש הלהבה המובילה את החיים באופן
מושלם.
לצייר בצבעים קרים המסמלים שלווה וקור רוח. שמסמלים שמחה
פשוטה מתוך רוגע.
שדרך הצבעים יכולו לראות את החשיבה השקולה שמניעה את העולם.

כשאהיה גדולה - אהיה ציירת.
אהיה ציירת כדי שלפחות אוכל לצייר את מה שאינני יכולה להשיג.