גשם ירד אז על העיר הגדולה,
שמי ערב קודרים,
פנס רחוב ורמזור הזילו דמעה
ואין אנשים.

את ליבה הרוטט היא עקרה ונתנה לו,
"קח, הוא שלך לעולם", כך אמרה לו.
"האוויר לא מתוק, והצבעים דהויים בלעדיך,
רק אותך אני רוצה, איך תוכל להמשיך לחיות בלעדיי את חייך?"

אך הוא ליבו מק ואכול תולעים,
עמד לו בגשם והזעיף לה פנים.
"את לא בישבילי" הוא אמר, "זה לא את, זה אני" הוא תירץ
ובין רגע את ליבה הפועם בידו על המדרכה הוא רוצץ.

הסתובב והלך,בלי שלום ולא שב
גם לא טיפת רגש, תקווה או יאוש לא נראו בעיניו.
היא נשארה עומדת בגשם עם חור מדמם במקום לב,
העונש על שביקשה קצת אהבה, על שרצתה מישהו אוהב.

רסיסי הלב השבור, ישטפו הם לביוב
והיא לא תראה עוד את השמש מחלון ביתה האהוב.
הוא לא יראה עוד אור יום מחדרו השחור והקר,
אם רק היה אומר "ליבי שייך לך", מחבק ונשאר.

29.09.06