המתנתי חמישה חודשים, ואז הם באו.
הם הגיעו שישה. ארבעה מהם החזיקו רובים עם כידונים, ולשניים
היו אלות בחגורות. השניים עם האלות נכנסו ראשונים. הרמתי את
הסיר עם השתן ושפכתי לראשון בפרצוף. הוא קילל, והשני הכה אותי
בצלעות עם האלה. זה כאב, אבל זה היה כאב עמום טוב. ניסיתי
לחבוט בו עם הסיר הריק, אבל הוא דחף אותי והעיף אותי על הקיר.
אחרי חמישה חודשים הייתי רזה וחלש והרגשתי נמוך יותר בעשרה
סנטימטרים. הרגשתי כמו דחליל.
הקיר היה חזק וקשה ולא ספג כלום מהתנופה והמשקל שלי. כאב לי
שוב, אבל זה עדיין היה עמום. הרמתי את השק ששימש לי מיטה
וניסיתי לסובב אותו באוויר אבל לא הצלחתי. אלה נחתה בתנופה על
העורף שלי, וזה כבר לא היה עמום. צרחתי והצלחתי לבעוט בסיר
המתכת בכוח בלי לכוון. הבוהן שלי התקפלה וכאבה מאוד, והבנתי
שהיא נשברה. הצליל של הסיר נחבט בקיר ומתגלגל כמה פעמים היה
חד וצלול ואיטי. הייתי על הרצפה, וכשהתקרב אחד השומרים תפסתי
לו את הרגל וקירבתי אותה אל פניי. התכוונתי לנשוך אותו חזק
ולא לעזוב אבל הוא הבין את זה מספיק מוקדם ובעט לי בפרצוף עם
הפינה של המגף שלו. זה כאב מאוד, ועכשיו הראש שלי היה על
העפר, והרגשתי טעם של דם ואבק ועפר.
נשמעה צעקה או גערה. היה נדמה לי שהיא מנעה מקשת גבוהה של אלה
לרדת לי על הראש. ראיתי דברים מטושטשים. שניות ארוכות חלפו
בשקט, ואחר-כך חשתי בחפץ עגול בסמוך אליי. זה היה ראש.
"סאהי, התנהגת יפה מאוד עד עכשיו", אמר קול. עכשיו זיהיתי את
המפקח, וקולו היה רך ומרגיע, כמו שהיה תמיד. "אין בזה טעם",
הוא אמר, "תחשוב על הקשיים שאתה גורם לנו. וכל זה לחינם.
תתנהג כמו גבר."
עכשיו הוא התרחק, ודשדוש מגפיים התקרב שוב. ידיים חזקות תפסו
אותי במרפקים ובכתפיים והרימו אותי על הרגליים ונתנו לי תחושה
שאני עשוי מקרטון. הם משכו אותי אל הפתח. הפלתי את הרגליים
והם גררו אותי. הבוהן השבורה שלי נגררה בעפר. הגוף שלי היה
סחבה. שום שריר לא הופעל, עד שהיינו ליד הפתח. בתנועה חדה
הצלחתי להיחלץ מהאחיזה שלהם ותפסתי את הסורג. חיבקתי אותו בכל
הכוח עם המרפק וצרחתי בלי לבטא מילים מסוימות. גם הם צעקו
ומשכו אותי עד שהגוף שלי נמתח באוויר. מישהו היכה אותי במרפק
חזק מאוד ומהר מאוד עם אלה, והוא השתחרר. צרחתי ותפסתי את
הסורג באגרופים. הזעתי והתנשמתי וזלגתי דם וריר וזיעה. הם לא
הצליחו להרחיק אותי מהסורג. הרגשתי כידון נצמד לי לשכם, מתחיל
לפתוח את העור, אבל גערה חריפה, מטושטשת, הפסיקה את הדקירה,
ששרפה כמו צריבה של ברזל מלובן. עכשיו כמעט לא השמעתי קול,
אבל שמעתי את הנשימות שלי חזק מאוד.
ארבעה היו מושכים אותי מהרגליים והמותניים. שתי ידיים אחרות
צבטו אותי בכוח בין הצוואר לכתף. הכאב היה מטורף. צרחתי עוד,
והרגשתי דם ורוק על הסנטר שלי. אז הייתה הפוגה. שמעתי את הקול
של המפקח אומר משהו בטון נמוך, ואז התפוצצו לי האצבעות. הם
הורידו שתי מכות על כל אחת מכפות הידיים שלי שתפסו את הסורג.
ואז עוד שתיים, ועוד ארבע. צרחתי כשהעצמות שלי התרסקו
לרסיסים, אבל לא עזבתי את הסורג. ניסיתי לנופף ברגליים,
והצלחתי לבעוט במשהו. מכה נוספת בעורף. לחות זלגה לי
מהעיניים. שמעתי קללות, הרבה מאוד קללות. הרגשתי במעומעם
שאנשים רבים התאספו מסביב. חלק כצופים, חלק כתגבור. לכמה מהם
היה עתיד קרוב זהה לשלי. לא שמעתי אף קול שלא היה זעם או
גידוף.
בסוף הם הצליחו להפריד אותי מהסורג. חוץ משני האגודלים שלי,
כל שאר האצבעות היו שבורות לגמרי. הכאב היה מטורף והרגשתי שרק
עור מחזיק לי את האצבעות במקום. בדרך החוצה מהתא הצלחתי לשלב
רגל בין שני סורגים, וכמעט הצלחתי להכניס אותה עד הברך ולקפל
אותה, אבל מישהו צפה את זה בזמן, ולא הספקתי. קיבלתי בעיטה
חדה בברך, ואז מיד עוד אחת ועוד אחת. כידון ננעץ לי בירך
ונשלף במהירות, והרגשתי דם חם נוזל לי על הרגליים, וזה הרגיש
כמו שתן.
השתוללתי כמו מטורף. שניים תפסו אותי בכתפיים והרימו אותי מעל
פני הקרקע אבל התפתלתי כמו חתול והפעלתי כל שריר שיכול היה
לפעול. אבל ברגע שאיבדתי אחיזה בקרקע לא יכולתי לעשות הרבה.
הרגשתי הרבה צביטות שתפסו חזק גידים רגישים, והעפתי את הראש
בכל הכיוונים כדי לפגוע באיזה ראש אחר. זיהיתי במעומעם את
המסלול המאובק לאורך הכלובים. בינתיים נשאר לי לצרוח, אז
צרחתי. הגרון שלי כבר צרב מאוד, והתאמצתי בשביל לנשום. נזל לי
משהו מהאף והגיע לי לשפתיים.
שמעתי נביחות. כלב שחור רזה כמו שד רץ לי מול העיניים. לא
ראיתי כלב כבר חודשים. מישהו קילל, והמפקח נשמע עצבני. הוא
נבח פקודות, ועצרנו. הם הורידו אותי לאדמה, והשתמשתי בה כדי
לדחוף את עצמי ולקפוץ לאינשהו. כל מקום שהוא. קיבלתי מכה חזקה
מעל העורף, ומשקל חזק הופעל לי על הכתף, ולא יכולתי לזוז.
פתאום הרגשתי חספוס לח בפנים. זה היה הכלב, שהצליח להגיע
אליי, אולי בגלל שהייתי יותר נמוך ממנו. הוא ליקק אותי
בטירוף-חושים. הוא טעם את הדם והזיעה והדמעות והלחות שלי והיה
נרגש מאוד מהחוויה. הוא קפץ הצידה והתרוצץ מסביב בזמן ששני
שומרים מנסים לתפוס אותו. המפקח קילל. לפני שהם תפסו אותו הוא
הצליח להגיע אליי עוד פעם אחת ולדחוף את הלשון שלו בתוך האוזן
שלי. הוא נשך קצת את התנוך וזה כאב. אבל הם תפסו אותו. מישהו
קשר אותו בחבל והוא הצטרף אל התהלוכה מאחור. היינו כבר הרבה
אנשים.
בעטתי באוויר כשהם הרימו אותי שוב. פגעתי במשהו, וניסיתי
לזרוק עפר שגירדתי מהרצפה עם הציפורניים התלושות שלי אבל היד
שלי לא הייתה יכולה לזוז. כבר בקושי הרגשתי איזושהי תחושה
בכפות הידיים. הם רתחו וקפאו ורתחו שוב. המשכתי להתפתל בכוח
עד שקיבלתי עוד מכה בגולגולת. זה כאב מאוד. הצלחתי להבין ששני
שומרים שהיו אחראיים על הרגליים שלי התרחקו ממני. המפקח נבח
משהו, אבל הם לא פחדו לענות לו. שניים אחרים תפסו אותי חזק
בכתפיים וגררו אותי על העפר כשהראש שלי כלפי מעלה. לא היה לי
במה להיאחז. בעטתי והרמתי עפר עם האצבעות השבורות שלי. הכלב
נבח בלי הפסקה.
בעיטה אחת פגעה במשהו. זאת הייתה אבן גדולה, ופגעתי בה עם עצם
השוק הקדמית. זה היה הדבר הכי כואב, וצרחתי עוד. נשכתי את
הלשון שלי. הגרון שלי צרב וצבט מצרחות. לא הצלחתי להבין שום
דבר שקשור במרחב. איבדתי את ההכרה לכמה שניות.
עכשיו יכולתי להבחין שהאור הפך להיות עמום יותר. היינו בסככה
הגדולה, והבנתי שאיבדתי כמעט עשר שניות וקיללתי עליהן. הם כבר
משכו אותי על הבמה המוגבהת. הם החזיקו אותי חזק בבית-השחי
והרגשתי את הבד מתחיל לעלות לי על הראש. בפרץ נוסף של תנועה
ושרירים הצלחתי איכשהו להשתחרר מהידיים האוחזות בי ולצעוד צעד
עיוור קדימה. הבמה כבר נגמרה שם ונפלתי לפנים. למשך חצי שנייה
לא היו אנשים שהחזיקו אותי. הייתי חופשי והרגשתי אוויר. לא
הייתה אדמה או קירות שתמכו בי. הייתי באוויר, הידיים קשורות
מאחורי הגב, הראש מתוח קדימה. שמעתי צחוק, ואולי הוא היה שלי.
בסוף פגשתי באדמה. הפרצוף שלי פגע ראשון במשטח קשה, והשיניים
שלי כאבו. הרגשתי כמה מהן נשברות ומיד הן הסתובבו לי בתוך
הפה. מצצתי אותן כאילו הן סוכריות וטעמתי הרבה מאוד דם.
ניסיתי לקום ולהתחיל לרוץ, אבל מיד חטפתי אלה אחת בצלעות ואחת
בברך ואחת בראש. הכל היה חזק מאוד וכואב מאוד וערפל אותי.
נפלתי, ירקתי דם, רוק. משהו כבד מאוד וקשה דרך לי על כף הרגל.
צרחתי וקיללתי וניסיתי לבעוט. הם הרימו אותי שוב, לוחצים חזק
בחלק הרך של בית השחי. הכאב היה כמעט מעבר לחושים. גררו אותי
במדרגות. הברכיים נחבטו, טאח טאח טאח. הפילו אותי על הקרשים
עם הפנים למטה ומישהו השעין את הברך הכבדה שלו בין הכתפיים
שלי. לא יכולתי לנשום, ושוב הבד השחור התקרב לראש שלי. הצלחתי
לסובב את הראש הצידה ולירוק גוש גדול של דם ושיניים ורוק על
הרגל של מישהו. הוא קילל והכה אותי באף, חזק, עם אגרוף סגור,
ועין אחת שלי נעצמה לגמרי. הסתובבתי על הצד והצלחתי לבעוט לו
בראש. כף הרגל שלי כאבה כמו גיהינום. קיבלתי בעיטה חדה
בגרוגרת, ומשקל גדול לחץ לי על העורף ושמעתי איזה ריסוק והמצח
שלי נחבט בעץ בקול חזק וחד. החזה שלי נמחץ אל הקרשים ובקושי
יכולתי לנשום. מישהו משך לי בשערות ובעט לי באוזן ומתח לי את
הראש אחורה. לא ראיתי כלום חוץ משחור עכור למרות שהעיניים שלי
היו פקוחות, ושמעתי רק בצד אחד, וגם זה היה לא ברור ואיטי
מדי. ואז לא שמעתי כלום למרות שכולם צעקו וצחקו וקיללו.
שפכו עליי דלי מים קרים. האוזן כאבה כאילו היא נשרפת באש,
והראש שלי היה כבר בתוך השק השחור, והייתי פחות או יותר זקוף.
הידיים היו עדיין קשורות מאחורי הגב. הם מתחו את החבל, הסנטר
שלי עף למעלה ועכשיו עמדתי על קצות האצבעות. האצבעות היו כולן
שבורות והכאב היה בלתי-נתפס. הייתי מטורף מתחושות ומחושים.
הייתי הכי חי שהייתי אי-פעם עכשיו, וכל החושים עבדו קשה ומהר
והגבירו כל דבר. שאגתי וצרחתי בלי לבטא מילים. היו רווחים בבד
ויכולתי לראות בקושי כמה אנשים עומדים בשורה מולי מתחת לבמה.
משכתי עם השפתיים את הבד, תפסתי אותו עם החניכיים המדממות
ונשכתי אותו, מנסה למשוך כמה שיותר ממנו אל תוך פי. משכתי
ונשכתי עוד עד שנפער קרע, ממש מול העין שלי שעוד עבדה. זה היה
רק חריץ צר, וראיתי רצועת שמים אפורים, וענף של עץ. נשמעה
נקישה, והלחץ מהצוואר שלי הוקל בבת-אחת. הורדתי את הסנטר כדי
להסתכל אל הפתח שנפער ברצפה. האדמה התקרבה במהירות ושמעתי את
המפרקת נשברת.

את גזר הדין שלי קיבלתי כבר כמעט לפני חמישה חודשים. רשימת
ההמתנה לגרדום הייתה ארוכה מאוד, ובגלל כל מיני סיבות
בירוקרטיות שלא הבנו, השלטונות יכלו להוציא לפועל רק תלייה
אחת ביום. היו עשרות אנשים לפניי, אבל התור שלי התקרב
במהירות.
ניסו לשלוח אלינו כומר. הוא מלמל כמה דברים, ושאל כמה שאלות
פשוטות. הוא ניסה להעלות לפניי את דמותה של הילדה המתה,
ולהוציא ממני גילוי חרטה. פרט לזה פחות או יותר עזבו אותנו
לנפשנו. יום-יום, בשמונה-אפס-אפס, צפינו באחד האסירים מובל
אל
הגרדום. לרוב הייתה השיירה משורת התאים אל סככת הגרדום
מכובדת. רוב הנידונים היו הינדים קטני-ממדים, ענקי-שפם
וקהי-הכרה. חלק גדול דקלם משפטים מתוך הזיות. חלק בכה. חלק
התפלל. כמה צעקו וקיללו ובעטו באוויר. כל ההוצאות להורג
הסתיימו מהר, לכל המאוחר שמונה ושתיים-עשרה דקות. ידעתי את
זה
מכיוון שהמפקח נהג להכריז את השעה המדויקת בקול רם מיד לאחר
שרופא המחנה בדק את הדופק של הגופה המתנדנדת על החבל ואישר
את
המוות. הוא סימן למפקח במין הנהון קצר, ואז המפקח מתח את
זרועו, חשף את שעונו והכריז את השעה. אחד הפקידים מילא את
הפרטים, והגיש את הטופס לחתימה לרופא ולמפקח, תמיד בסדר הזה.
המחזה הזה חזר בקביעות וללא חריגות. דברים מעטים מאוד השתנו
בשגרה הזאת. בכל יום נותרו לנו שש-עשרה שעות כדי לשחזר
בראשנו
את הופעת הבוקר. אבל אחרי השעה השלישית או הרביעית כבר
התערבבה הופעת הבוקר בהופעה של אתמול, ואחר-כך בזו שלפניה
ואחר-כך בשלושים שלפניהן. אני חושב שזה דיכא אותי יותר מהכל.
לא הייתי מסוגל לחשוב איך תיראה הופעת-הבוקר שלי. אני מתכוון
שפשוט לא הייתי מסוגל לחשוב על זה, באופן טכני. בכל פעם
שניסיתי נוצר איזה מחסום, והראייה שלי השתבשה. הנשימה שלי
נתקעה. ובגלל שלא יכולתי לתאר את זה, גם לא יכולתי לעשות
תוכניות. לא יכולתי לצייר לעצמי איך הייתי רוצה שזה ייראה.
זאת הייתה הדחקה סטרילית, מדעית, מוחלטת. ולא היה לי מה
לעשות
נגד זה.
הבחור בתא שלידי התחיל לדבר אליי לילה אחד, מבעד ללוחות העץ.
לא ידעתי איך קוראים לו עד אז. הוא היה זקן, בן שבעים כמעט,
והתברר שקראו לו ראג'ו. הוא לא אמר במה הואשם, אבל כולם
במחנה
היו שם בגלל שהם הרגו מישהו, אז הפרטים לא היו ממש משנים.
כשדיבר אליי בפעם הראשונה זה היה שבוע לפני שהגיע תורו
להוביל
את מצעד-הבוקר. עד אז אף אחד כמעט לא שמע ממנו מילה. הוא היה
הינדי אדוק וסגפן ושתקן ורזה ובעל עיניים ענקיות, חלולות. אם
הייתי חייב לנחש, הייתי אומר שבמשך הצעדה שלו בשביל
משורת-הצריפים אל סככת-הגרדום היינו אנחנו, השאר, יכולים
להמשיך לישון. הייתי אומר שלא נשמע ממנו מילה עד שהחבל
יהודק,
ואז הוא יתחיל אולי להתפלל או משהו כזה. המפקח נתן לכל אחד
את
הזכות למחוות הפרטיות שלו על הבמה.
אבל כשהוא התחיל לדבר, שבוע לפני שמת, הוא דיבר על זה שהוא
הולך להיאבק ולהשתולל להם בין הידיים, להרוויח כל שנייה של
חיים שיהיה מסוגל. הוא מתכוון לעשות כל בעיה שאפשר לעשות
בדרך
הקצרה הזאת, בעלייה על הבמה, בלבישת השק על הראש וכל זה. הוא
דיבר במשך זמן רב, כל לילה במשך שבעת הלילות שנותרו לו, בקצב
מהיר ויציב, בקול נמוך. היה לו דיאלקט מוזר, משהו מזרחי,
אולי
אפילו בנגלדשי. כל מה שיכולתי לעשות זה להקשיב לו מבעד
לקרשים. לא אמרתי כלום כמעט בעצמי.
בערב שלפני נכנס אליו הכומר, וקיים את ההתחייבות שלו. הזקן
ההינדי לא השמיע מילה, וגם אחרי שהכומר יצא, ההינדי לא אמר
מילה מבעד לקיר. ככה כל הלילה. והבוקר. בשמונה אפס-אפס
הוציאו
אותו ואנחנו דחפנו את הראש שלנו מבעד לסורגים והסתכלנו, כמו
כל יום. שני שומרים ליוו אותו בשביל העפר, מניחים יד על כל
אחת מהכתפיים שלו. הם הלכו לאט, וכשהגיעו לבמה הוא עלה לבדו.
התליין קשר את ידיו מאחורי גבו, הניח עליו את השק והידק את
הלולאה. המפקח עמד מול הבמה, ושאל את ההינדי את השאלה
הקבועה.
ההינדי לא הגיב, המפקח הניד בראשו והלוח נפער. כשהרופא סימן
למפקח את הסימון שלו, השעה הייתה שמונה ושלוש דקות.