[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רחל שלזינגר
/
כד החלב

כד החלב

"שקית אחת חלב של ליטר וחצי", קראתי לבני לפני שיצא מהבית לעבר
המכולת השכונתית. בידו האחת סל, ובידו השנייה רשימת קניות
הכתובה בכתב ידו הילדותי.
"בסדר" השיב, ויצא מהבית. צפיתי בו מחלון המטבח ונזכרתי במקרה
אחר שקרה לפני הרבה מאוד שנים.
השעה הייתה שבע בערב, רעש הטרקטורים החריש אוזניים, כולם נסעו
למרכז המושב. שם עמדה המחלבה. זאת הייתה השעה שכל בעלי הרפתות
הביאו את תוצרתם למחלבה. מנחם החלבן היה מקבל את החלב, מודד,
שוקל, רושם ועושה כל מיני חישובים ואחר כך היה מעביר את החלב
למיכלים גדולים. למחרת היה בא האוטו של "תנובה" ואוסף את החלב.
"תביאי ליטר וחצי, ותיזהרי שלא יישפך", צעקה לי אימי מבעד
לחלון המטבח.
"בסדר, אל תדאגי" השבתי, והתחלתי ללכת לכוון המחלבה, בידי האחת
כד קטן מפח ובידי השנייה דף "סידור העבודה" שאבי נתן לי. זה
היה תפקידי מידי ערב, תפקיד שאהבתי. באותו ערב צעדתי לכוון
המחלבה כמו כולם, אך אני בניגוד להם הלכתי כדי לקחת חלב, כי
לנו לא הייתה רפת. אחריות כבדה נוספת על כתפיי, כמה מחברי הכפר
מחכים שאתלה על לוח המודעות את דף "סידור העבודה". בדף הזה היה
כתוב תורו של מי לקצור, מי צריך לזרוע, ומי מקבל עבודה על
הקומביין הגדול.
הלכתי לאיטי נהנית מהרוח הקרירה ומהכוכבים שבשמיים, מניחוח
החציר שעלה מהמשקים, ומהתנועה הרבה שנעה לכיוון המחלבה וסימנה
את סיום יום העבודה של החקלאים, שלאחריו יוכלו להיכנס לביתם
לאכול, להתרחץ ולנוח מעמל יומם.
המחלבה הייתה מקום סוער ורוחש פעילות. היו שם ויכוחים של אנשים
מבוגרים, לפעמים עד כדי הרמות קול. אפילו פעם אחת שמעתי את
המילה "פסקונדיאק" שזאת קללה ברוסית. הם עמדו שם שעות
והתווכחו, ואז אני הייתי מגיעה עם דף "סידור העבודה" שאבי נתן
לי לתלות על לוח המודעות.  
אהבתי את הרגע הזה שבו אני נכנסת למחלבה, מסתכלת על הלוח,
מחפשת חלל בין יתר ההודעות שאנשים תלו, בדרך כלל זה היה ליד
המודעה על הסרט שיוקרן ביום שלישי. הייתי תולה את המודעה ולפתע
השתרר שקט. אף אחד לא רב, לא צועקים יותר, מתקרבים ללוח
המודעות, כל אחד מחפש את שמו ואת השעה שבה יגיעו אליו למחרת
בבוקר. יש כאלה שהוציאו פנקס קטן ורשמו. אני עמדתי בצד והרגשתי
שבזכותי הפסיקו לריב ולצעוק. אבא שלי מאוד חשוב הרהרתי לעצמי,
כל האנשים האלה חיכו "לסידור העבודה" שהוא כתב ורק אחר כך
יוכלו הם ללכת לביתם.
"בואי חמודה" קרא לי מנחם החלבן, הוא תמיד קיבל אותי במאור
פנים וקרא לי בשמות חיבה. הייתי מציצה לחדר שלו מהחלון הקטן,
לפעמים הייתי גם נכנסת למקום שבו עמדו המיכלים הגדולים. היה שם
קר והמקום הזה תמיד עורר בי יראת כבוד.
בצד השני עמדה המכונה המיוחדת לייצור שמנת. זאת הייתה השמנת
הטעימה ביותר שאכלתי בחיי. מנחם היה ממלא לי את הכד בחלב, ליטר
וחצי כמו שאמא ביקשה, והיה רושם בספר שלו. החלב היה טרי וחם,
ישר מהפרה, רק לפני שעות ספורות חלבו אותו. אחרי שמילאתי את
משימותיי, אמרתי שלום למנחם ויצאתי.
הכד היה קצת כבד, השתדלתי לשאת אותו בזהירות. צעדתי לאיטי
ופתאום טרח... לא הבחנתי במהמורה שבכביש ונפלתי לתוכה, הכד
נשמט מידי והחלב נשפך על הכביש.
התרוממתי לאט מהאדמה ניקיתי את מכנסי, רגלי כאבה. לקחתי את הכד
שהיה זרוק לצד הדרך, הוא היה ריק. לא ידעתי מה לעשות, התלבטתי,
האם לחזור למחלבה ולמלא את הכד מחדש, או להמשיך הביתה ולשמוע
את אמא שלי אומרת "נו באמת אי אפשר לסמוך עלייך". אימי הייתה
אישה קפדנית מאוד, כל סדרי הבית התנהלו עלפי החלטתה. שתי
אחיותיי צייתו לה, אבי גם הוא העריץ אותה ותמיד עמד לצידה מוכן
למלא כל פקודה. ואילו אני, "פרא אדם" כך קראה לי, "היית צריכה
להיוולד בן". היא צדקה. מריבות רבות היו נחסכות אם קצת הייתי
יותר צייתנית.
החלטתי לחזור למחלבה.
צולעת ומבוישת נכנסתי למחלבה, אף אחד לא הבחין בי, ניגשתי
למנחם ולחשתי לו: "אל תגלה לאמא שלי, נישפך לי כל החלב מהכד,
תמלא לי שוב בבקשה", מנחם הבטיח לשמור את הסוד ומילא את הכד עד
הקו, ליטר וחצי כמו שאמא ביקשה.
נשאתי את הכד המלא בזהירות רבה, הלכתי לאט כי רגלי כאבה. אחרי
כמה מטרים התיישבתי בצד הדרך כדי לתת לרגל שלי לנוח, שמתי
בזהירות את הכד לידי.
היה חשוך, הרוח הקרירה כבר לא כל כך נעמה לי, ניחוח החציר כבר
לא היה כמו שאהבתי, רק הכוכבים הנוצצים שבשמיים עדיין משכו את
תשומת ליבי. הסתכלתי למעלה בוחנת את "העגלה הגדולה" ואת "העגלה
הקטנה", ואת "שביל החלב" שנראה לי ארוך מהרגיל.
צריך להמשיך בדרך, אמרתי לעצמי, ועיני שלפני רגע קט צפו למעלה,
חיפשו עכשיו למטה את הכד. איפה הכד? לאן הוא נעלם? ליבי החל
לפעום במהירות. רועדת כולי קמתי והתחלתי לחפש את הכד. במרחק
כמה מטרים ממקום מושבי שמעתי שקשוק של מתכת, זה היה "זריז"
הכלב של השכן, הוא שיחק עם הכד הריק.
התחלתי לבכות, קיללתי קצת את "זריז" למרות שבדרך כלל אהבתי
אותו. אחרי מאבק קצר איתו הצלחתי להוציא מפיו את ידית הכד
והתחלתי לרוץ, בכל כוחותיי, חזרה לעבר המחלבה, שוכחת לגמרי
מהרגל הכואבת.
נכנסתי למחלבה בסערה, היא הייתה ריקה מאדם. שערותיי פרועות,
פני אדומות, ובקושי הצלחתי לנשום. ניגשתי אל מנחם החלבן
ובעיניים דומעות הגשתי לו את הכד הריק בלי יכולת לדבר. מנחם
הסתכל עלי בעיניו הטובות, לקח את הכד ובלי לומר אף מילה מילא
את הכד עד לקו, ליטר וחצי כמו שאמא אמרה.
הגעתי הביתה.
"סוף כל סוף הגעת, כבר דאגתי שלא יהיה חלב לארוחת הערב", אמרה
אימי.
"למה דאגת"? עניתי בשקט, "את הרי יודעת שעלי אפשר לסמוך"
לחשתי.
טריקת דלת נשמעה, "חזרתי", קרא בני בהיכנסו הביתה, והחזיר אותי
למציאות.
"הבאתי את כל מה שהיה כתוב ברשימה" המשיך בגאווה.
"כל כך מהר, ילד זריז שלי". אמרתי וחבקתי אותו.
"אמא", אמר בקול בוטח, "את הרי יודעת שעלי אפשר לסמוך"...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תנו לחיות בארץ
הזאת.



או יותר נכון -

אל תהרגו אותי
בארץ הזאת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/11/06 7:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רחל שלזינגר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה