הצרבת מדברת במקומי.
אני מפחדת להשתעל,
מפחדת להתנצל,
לא מנסה להתנסח כמו שצריך.
כבר אין לי ראש ולא עניין לחפש לי חרוזים,
לכתוב שירים,
או לכסח עם כמה שורות נוטפות ציניות.
לפני מספר חודשים,
לפני מספר אשפוזים,
המילים היו שוצפות והמקלדת לא ידעה מנוח.
האלכוהול דיבר,
הסטלה התרווחה לה בפשטות,
והמוזה, איך לא? שוטטה לי במחשבות כמו חברה משכבר הימים.
השעמום הזול השתלט לי על כל אספקט בחיים,
ואני עוד חשבתי על מגמת תסריטאות...
אני מחפשת אותה,
מתגעגעת אליה,
לא יכולה לישון או לקום בלעדיה.
הספרות.
שירה, פרוזה, ועוד כמה חברות טובות,
יושבות אצלי על המרפסת,
עם מחברת שירים ריקה המחכה להתמלא.
ואני, לא ביקשתי יותר מדי,
רק שתעבור הצרבת,
שהכדורים האנטיפסיכוטיים ירדו במינון,
ואוכל שוב לשבת על איזו בירה צוננת
ולכתוב ולכתוב ולכתוב. |