דמטר מחייכת היום בעטרות הסביונים

וצחוקה נמוג אתם ברוח. היא כבר זקנה;

מי כמוה יודעת את

החרדה הזאת, נשוכת פרפרים,

את רגע העזיבה - אסופיים היינו

ביד חזקה.

בקיץ הזה אסע לפגוש את

אלוהיו של סבא, שפיזר אותו

על ששים ושבע שנים כמו סביון,

כמו אפר הוריו בביצות ופיזר

אותי עמוק מדי



אני מאמינה, הכרזתי. אני

מאמינה, כי אבא מאמין

כי סבא מאמין, כי

קול אלוהים חיים

דיבר אלי מתוך האש

ואוכל - - -



ובכל זאת, כמה קל לחפש

את חיוכה של דמטר בשדות הפורחים,

או סתם לרשום "מאי"

בראש הדף.