ועתה שוב נרפאתי. לבי הולם אט
כתופי הפלשתים בערב, בתום
יום הקרבות על גלבוע יתום
עת נפל שם אבי על חרבו - ואומת
שמעתיו מקונן, מפוחד ונדכה
כילד בודד בשעה אפלה - - -
ונפשי לא תצא אל נפשו. חלולה
אעמוד ואביט, ובכה לא אבכה.
לא בכיתי בלילה ההוא, אהוביי -
בת מורדת, אוטמת לבה, לא שומעת
שדבקה ברועה - ולפתע יודעת
מות בית שאול על כתפיו - - - וכתפיי.
הוא צוחק, הסתכלו, מחלון פה נשקפתי!
אבי, הנטרף במחולות נערות
אחי יהונתן, שעיניך אורות -
הוא אך נער רועים, בי נשבעתי
איך מלוכה בעבור אתונות כה מכרתי,
כעיוורת פסעתי אחר יפי עיניו -
עת העבד רוקד פה, בבית אדוניו
את הדר בית שאול אך אני עוד זכרתי
יסתלק לו! נער רועים מן הפלך
על נבלו ודוביו, שירתו הלוהבת
איך העזת לחשוב שאולי ואוהבת -
לא תתן בת שאול את עיניה בהלך
אז הביט בי - עיניו בעיני, משתאות
והלך לו. הדלת טרקה - ודוממת
עזבוני תוויו ורוחו המפעמת
לא יאה לבת מלך לפרוץ בדמעות
לא בכיתי בלילה ההוא. כן עתה.
עת יחמוק לחדרו, אפוד בד ונשים
עם צללי גבו הנעלם לי לוחשים
המתים, והחדר נמלא עלטה.
"ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד
עד יום מותה"
