בין כל הזיכרונות והצללים
אני יושבת באפלה
את כל הזיכרונות והרגשות שבלבי
אני מעלה.
במין שתיקה חרישית שכזו
אני שומעת אותם קוראים בשמי
הילדים הקטנים הללו שפעם היו אני.
בגן משחקים בלילה הילדים אינם פוקדים מקום.
על הנדנדה שחרקה בחן היום בבוקר
אין עוד ילדה
רק מבוגרת זרה
שנזכרת שהמקום הזה פעם היה שלה.
בית העץ נשאר דומם
מתגעגע לילדה
אותה ילדה בוגרת שאת הזיכרונות שם מעלה,
הוא קורא לה
"שחקי איתי"
באותו קול שפעם אהבה
היא כבר לא שומעת, לא רואה
הדמעות סנוורו את עיניה.
היא כבר לא ידעה.
המגלשה באפלה עומדת דוממת
והיא אומרת חלושות
נגני לי שיר של זיכרון.
נגני לי שיר של אזכרה.