עומדת במרפסת נהנת מהרוח הנעימה המשחקת בשערי.
הנוף כל כך יפה, הכל חשוך ורואים את האורות הרחוקים מהבהבים
בשמחה.
אני שומעת את כל האנשים במסיבה אנשים עמידים ביותר, חברי
וחברות כנסת יחד עם בני/בנות זוגן
מסתובבים שם עם כוסית של יין או וויסקי נהנים מהמוזיקה שנוגנה
בביתי.
הם משוחחים אחד עם השני כמו אנשים רגילים, חברים טובים.
מי יכול היה להאמין מה יפורסם מחר בעיתון לגבי המסיבה שלי..
כמו רכילות תדע מחר המדינה.
השמלה נצמדה לגופי בזמן שהתחלתי להתנענע לצלילי המוזיקה החלשה
שהצליחה לעבור את חומות הבית והגיעה לאוזני.
תמיד רציתי להיות רקדנית.
מי היה מאמין שאני אהיה עוד אחת מאותן נשים חסרות ערך או
קרירה?
רק עוד עקרת בית.
הרוח החלה מכה בשערי מכסה את פני בשערות כמסתירה ומגנה עלי.
הוא כמעט ראה אותי,התחבאתי, והוא המשיך בדרכו,הוא ראה אותי?
אסור שיראו אותי. אסור.
אני מתקרבת לסורגים של המרפסת , הלב דופק, אני מביטה למעלה ויש
לי מן הרגשות אלוהות שכזו כשאני רואה את כולם כל כך קטנים.
הקומה ה-16 מי היה מאמין שאני אגיע לכזה גובה?
מבט אחרון לתוך הבית נשימה אחרונה במרפסת
וקפיצה