דואנדה,
שנים עשר ילדים אבודים
ושיכור.
העיניים של אנה בקול פיצוח על השולחן לאלפי רסיסים קטנים של
אושר, מתפזרים ומכים באוויר מכים בבועה הבלתי נראית בכל
הכיוונים ושוקעים כמו נוצה אל תת המודע הגוסס שלך, הגוסס, והוא
משתנק ונאנח ומצריד את הקול ומישיר את המבט ולוחש
איפה הגשם, איפה
השמלה האדומה שלך עם המחשוף, איפה
יהונתן גפן של הימים השחורים, איפה הריחות החזקים של דשא קצוץ,
איפה הברק של שדות חיטה,
איפה נשיקות ארוכות בטעם מרלבורו וברק צהוב מעושן בעיניים
איפה צמרמורות וטיפות טרפנטין זולגות על העור המטונף,
איפה
אני
בכלל.
ושוב סתיו, הילדים של יום שישי גוררים רגליים יחפות על האספלט
על העפר יחפות על המדרכות על האדמה זוחלים בעמידה לטאות לטאות
לעבר הבית, סירופ שיעול זולג מהורידים והלאה, מתנוסס באוויר
כדגל לטיפשות, בורות ירתה עצמה אל בין עינינו המפלבלות,
המפלבלות, על שולחן העץ הגבוה של הבאר של אנה, ובחושך העיניים
של אנה כחולות כחולות בקול פיצוח נושרות על המדרכות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.