פגשתי אותו רק פעם אחת. הוא בא למשרדי. ביקש לפרסם מודעות
באוטובוסים העירוניים עם תמונתו וכתב:   ''בחור חטוב, נאה,
משרה טובה   מעונין לפגוש בת מזל לפגישה שסופה חתונה''. מצאתי
לנחוץ לידע אותו שמישהו כבר הקדים אותו   לפני כמה שנים. הבחור
הצליח   מעל המשוער, הוצף אלפי הצעות . לבסוף החליט לא להתחתן
.הקליינט היה מאוכזב- מישהו גנב לו את הרעיון. הוא יחשוב על
משהו, ויצא.
מאז הפגישה התחלתי לשים לב אליו כשעבר ליד ביתי. אני נוהג
לשבת במרפסת   הצופה לרחוב הראשי. ראיתי אותו בבוקר הולך
בנמרצות. פורץ   דרך בתוך ההמון. בלט בנחישותו. דבר מרענן
לכשעצמו. לעומת ההמון ההולך מדוכדך לעבודה. ואחריהם המובטלים
וסתם בטלנים. אלה עומדים לפני חלונות הראווה. חלונות החלומות.
פעם עמדו לפני מזבח, מייחלים לאריכות ימים. לפרנסה טובה.
בתוך חלונות הראווה.   הבובות   החטובות ניתנות בקלות. נגישות,
קרובות כל כך, להושיט יד ולגעת.   מקצועו היה ציד נשים. השני -
ניהול חנות תכשיטים עבור בעל חנות. נכה. מקרה טראגי של הגנה
עצמית   במהלך שוד. הוא סיפר לי שהעבודה   סיפקה לו הרבה
מועמדות. מאחר שרוב לקוחותיו הן נשים.       הייתה לו שיטה
בדוקה. חסרת השראה אמנם, ושוב לא מקורית. כל עוד עבדה, לא טרח
על תסריט אחר. הבחור לא מבריק.   תמיד מצוחצח.   בוחן את
הלקוחות   בעין חודרת מביט לתוך לובן עיניהן. העין הימנית שלו
פוזלת, משווה לפניו המדבריות   מעט עניין.   נשים אוהבות  
גברים
עם פגם קטן. מזהה אישה שנכנסה לרשתו המפוארת .בפנים סמוקות.
מאבדת את מעט ביטחונה בארץ הפלאות הזה. הוא מתקרב אליה מאוד,
עד שהבושם שלו נמהל   בבושם שלה. הדבר גורם   לה   סחרחורת.
בוטיק היהלומים   משרה עליה הרגשה חולמנית והוא משקה משכר.
''מאדאם יש לי עבורך את התכשיט שנוצר עבורך," לוקח את ידה
ומשחיל בזריזות את   טבעת היהלום היקרה. מניח את כף ידה על כף
ידו כפי שכתר מונח על כרית קטיפה. פניה מתאדמות   עוד. חום
גופה עולה. אבל צמרמרת קרה עוברת   לאורך גבה.   עורה סומר
כעור
ברווז. היא מרגישה כבתוך כבשן.   הצפרדעים נהפכות   לנסיכים.
ניסתה כוחה במילים אך לשפתיה לא הגיעו ואם הגיעו, לא היו
בעלות ערך. המחשבה   שלעולם לא תשיג   ידה   טבעת כזו הביכה
אותה. החלישה את עמידתה.   מכאן והלאה התסריט מקבל תאוצה
בעריכה מהירה. תמונת   זוג בפאב יקרתי. ארבע רגליים פוסעות
צמודות. נוגעות, מתחככות .ידיים חובקות, מגפפות. נשיקות מתחת
לערבה הבוכייה.   נשיקת טירוף ליד האגם, ברקים, ניצוצות .
נעליים ממהרות במדרגות. מפתח   במנעול,חדר עמום, מוזיקת עולם.
גניחות כמו בסרטי פורנו. סוף. נדלק האור.סינדרלה חוזרת לחדר
רווקים עלוב. עולם שלא כל כולו טוב.הוא מוכן לאכזבה שלה, מושך
אותה מתחת לסדינים ולוחש לה סוד. את הבדיחה הגסה הידועה. ידיה
מלטפות את ירכיו, נתקלת במכשול. צורחת -''אלוהים מה זה. הדבר
הזה?'' -מותק זה כתם הלידה שלי.'' כאילו במתכוון צמח   קרוב
ככל האפשר לערוותו. כתם קפה שעיר, שארית מעידן הפר או
הגורילה, לאחר שנרגעה המשיכה בהרפתקה, ליטפה את הבר מינן.
בזהירות כמו ילדה שאוכלת שוקולד. בעונג וברוך של אישה מחיית
המחמד שלה. שוב דממה. ראשה קודח למילה. לא מוצאת מה לומר
במיוחד לא משהו מרשים כמו בסרטים. באות   השאלות. פתרון טוב
ברגעים מביכים. גיחוכים. התשובות המתקבלות   - ''מומו, איך אחד
כמוך עדיין לא נלכד ברשתנו הנשים." התשובות מוכנות אין צורך
לחזור עליהן כאן. עוד שואלת על תוכניות, כוונותיו לרכוש
מכונית. היא נעשתה מטרד. יש להיפטר ממנה . מוכן לו מתכון
בטוח. תכסיס הטלפון. נשמע   צלצול. אמו מעבר. מבקשת שיבוא אליה
בדחיפות. כבן מסור אומר לה שהוא עם היצור המתוק ביותר שאי פעם
פגש. מחייך ליצור את חיוכו הרחב   מגומת חן אחת לשנייה.
(השלישית תקועה באמצע סנטרו) '' אמא זה אמא.'' הוא חייב ללכת.
התכסיס עובד כמצופה. ואף זוכה בנקודות. בן מסור לאמו סימן
טוב. היא עוזבת.שבע רצון מעצמו. מדלג   למחשב, פותח תיקייה
מקליד את הכינוי שנתן לה.   שפנה נמרה . קרחון.מוסיף פרטים
אינטימיים מביכים, שולף תמונה מהמצלמה הסמויה. שומר במסמך
ליום סגריר.בימי מיתון יעיין בתיקייה ישלוף   ויזמין לו ארוחה.
הבוקר הקדים מעט. יום אימון עם החברים בפארק. אתלטיקה ושתייה.
גמר מתלות הבוקר. מקלחת מים ושיר הגילוח. חוט הניילון בין
השיניים. חוטף תפוח עץ. יורד בדילוג על המדרגות מסובב את
שרשרת הזהב על אצבעו. שורק נעימה מפרנק סינטרה. ברחוב מתמתח
כמו אלוף עולם באגרוף ומתחיל בהליכה נמרצת. קל להבחין בו
מהמרפסת. כל צלם מקצועי היה שש לעקוב אחרי הדמות הנעה
במהירות. בתוך ים זוחל ''שוט'' ארוך.   לתדהמתי. אוי, לא
יאומן, אני פרה רודפת אחריו. הולכת ומתקרבת אליו. היא נוגעת
בו באחוריו. הוא מפנה ראשו ומרחיק אותה בזרועו. פונה לצד אחר
ושוב היא לידו. הודף אותה ממנו. רץ לצד. נתקל בעיוור. המקל של
העיוור עף. העיוור לבוש חלוק שחור. פושט את זרועותיו אל
אלוהים בחוסר אונים   . ראשו נוטה לאחור. פיו פעור. נביא זעם.
רסיסי רוק ניתזים מפיו 'כולם עיוורים'   ומוסיף קללה ארוכה
מאולתרת. האישה לידו. גברת אלגנטית   רותחת '' גם העיוורים
נעשו שחקנים. '' בריון אחד מרבים יורק יריקה גדולה למרחקים
ארוכים.   היריקה נדבקת לשפת המדרכה. כלב רחוב   ארוך כמו
נקניק
מרחרח,   מרים רגל ומשתין. כך נוצרות שלוליות   ולפעמים ביצות.
מעניין. כלבים משתינים בהרמת רגל. פרות מפסקות רגליים. גברים
מורידים מכנסיים ומנענעים את אבר מינם.ילד שליווה את סבו
העיוור מתכופף, חומק בין רגליים דורסניות. מושיט יד למקל .
זרועות סבו עדיין מגששות באוויר לחלל העולם . נדחף על ידי
הרואים. אני חוזר למרוץ.   הרודפת דבוקה במשימה. כמו בשליחות
סוכנות . שני כלבים מרחרחים ומשתינים אחריה.   אחד גדול
ושחור,השני פודל בעל תעודות . אני שרוי במתח. חידה בלתי
מוסברת. כאדם מהישוב שראה עולם. ראיתי הרבה בחיים. חוץ מכלבים
סוסים חמורים הולכים ראיתי במצעדי קרקס   פילים וקופים, פעם
אפילו קרנף שברח מגן החיות. אבל פרה רודפת אדם - לא . עיני
מתעתעות בי. שוב נוכחתי המציאות טופחת עלי פני. אמת, העולם
תפאורה. הכול בעיני המסתכל וכשנעצום את העיניים   בפעם
האחרונה. יימוג העולם ואשליותיו. כל אחד ועולמו הוא. אין לבטח
בדבר אין לסמוך על איש אפילו בעצמך אל תאמין, הכול הבל
ושקרים, כולם שקרנים. אומרים שלכל בן אדם יש שומר סף.גם קפקא
ידידי אמר. לא נכנס   דבר שלא עובר דרכו. לא נותן להכניס מחט.
כל דבר העלול להזיק לדייר. היום נאמר לו שצבע אדום מזיק
לבריאות המטופל. כל אדום שבא. לוקח השומר, כותב ירוק וזורק
לסל. כל דבר שעלול להזיק לנפשו של בעל הבית לא נכנס ללא
תיקון. העין רק רואה   מעבירה   לפקוח . הכול נעשה במהירות, כך
שאף אחד לא ראה עדיין את התהליך   בעיניים. נזכרתי לפני הרבה
מאות שנים בעיר אחרת בגבולות אחרים. דיברו שפה לא מובנת.
יצאתי   כל בוקר מפתח ביתי עם קריאתו של בעל הפרות בנעימה
חלבית.בעל הפרות      חולב את הקצף הלבן ישר לדלי שלי תמורה
המעות ששלשלתי לו, זה היה לפני עידן המשלוחים ולפני החנויות
הסדרתיות . הצעיר הנמרץ עוצר מונית הפרה   נעמדת מולו . הנהג
מעביר את כף רגלו   לדוושה השנייה   ובורח על מכוניתו. הצעיר
ממשיך במנוסתו והפרה אחריו. התרחקו. לא יכולתי לעקוב אחריהם.
מכאן והלאה בדיתי מדמיוני. הצעיר היה בהודו. כמו כולם ראה שם
את הפרות מהלכות בכבישים מחרבנות גבעות.התחבורה נעצרת לאורך
הרבה צמתים. איש לא מאבד את אורך רוחו. הנוסעים יוצאים
מהמכוניות, משתחווים ביראת קודש. מישהו כורע מתחתיה ואוסף את
צואת הקודש שהפרה משאירה אחריה באדישות ממלכתית. כאן   לא
הודו, כאן אין פרות קדושות, שום דבר לא קדוש כאן. הוא מנסה את
כל התעלולים שידע כדי להיפטר ממנה. חמק לחנות, היא   גם כן.
שניהם מסולקים על ידי השומר במדים.   בפארק הוא מתבייש, עוקף
וחומק מהקבוצה שלו. ממשיך הלאה. הפרה מאיצה בו, נוגחת בגבו.
זו נקמת הנשים שהכיר ואלו מהגלגולים אחרים . המשיכו, עברו
בקתות בודדות של זקנים בודדים. הלאה מעבר לפרברים מחוץ לעיר
לשדות השעורה ושיבולת השועל . לשטחים זנוחים. בסוף היום נפתח
האופק לפניהם שדות בר וציפורים מנקרות. כוחותיו אזלו. הוא נפל
על ברכיו . הפרה ניגשה אליו ליחכה אותו בלשונה   המוכספת    .
מגעה סמרר אותו. עבר לשכב על גבו. הביט בה, גם היא פוזלת
כמוהו. צבעה אדום. קטנה, מעודנת . ברגעים אלה, בשעת השקיעה
מצא שהיא נאה. לאוהב פרות גם יפה. היא כרעה לידו כמו כלבת
שמירה.   גופה החם נגע בגופו. לבו פעם יחד עם   לבה. רגע
עדין,דממה, השיבולים עמדו ניצבות, הציפורים והציפורות הלכו
למחבואים. מעולם לא היה שקט כל כך שקט . יותר משקט . הנשימה
וזרימת הדם לא נשמעו. המחשבות שבתו.רגע נורה יום פקודה. לפתע
שריקה מחרידה . פיצוץ עז ברקים האדמה רעדה תחתיהם. אבק לבן
נפל כיסה אותם. עדיין דממה .הנחליאלי הראשון השמיע קול.
הציפור מתקופת   המבול. כמו לאחר   גשם. הציפורים מרננות
ראשונות. האור עדיין לא חזר למקומו. גשם דקיק זלף . הוא שכב
עובר בין עטינה . השמש חזרה לעמדתה. קרניה חדרו דרך הקרעים
בשמים. השמים התחתונים עלו מעלה והתחברו לעליונים. הגשם טהר.
האוויר סינן.האבק הלבן פסק. האור חזר. כולם יצאו ממחבואם. הוא
קם   התרומם.   כמו עכביש טיפס ועלה על תלי האדמה. נעמד .עיניו
עצומות. מחה את שכבת הלובן שעל פניו. אילו ראה אדם אילו,ראה,
שכבה לבנה כיסתה את פניו כמו שכבת הלובן של כל נולד.זה חלק
מטקס הלידה. העז ופקח   את עינו. ראתה אדמה הפוכה חלוקה
מפוצלת,   מכתש גדול נפער לידם. תהום   עמוקה אש ולהבות
מעומקה.
העין לא ראתה את קצהו של העולם שנתלשו. הפרה נעמדה,התנערה
ופצחה בקולה מווווווואא שירת הפרה. הדיווה. הדהדה וחזרה ביקום
החדש הריק. קולה הרעיד את לבו ואת כל שהיה לידו. השתופף   ונשק
לה . חיבק את צווארה גיפף את   פניה . מלכה. עמדו שניהם, זוג
אוהבים,   מביטים לאופק שוקע . ממרחקים עלה עשן שחור. אש
ואבנים   געש הר. המקום ממנו באו חרב. הכרתו חזרה להיות בו.
לחץ גופו אליה, לחש לה דבר מתיקה סוד לבו פנימה. היא הצילה
אותו.   צילה יקרא לה .מי שלח אותך אלי צילה ולמה דווקא אני
נגאלתי. לא היה מקום לחשבון וסרגל. פתח ופצח במוווווא מוו.
נענעה צילה בזנבה ובקריצה חבטה קלות בגבו . צ'פכה. המווווואא
רוקן ומילא את ראשו   מקיר לקיר לקיר   .זיכך את מוחו. מווווא
יפה שירתה. של עצבות וכאב. סופה   תרועת ניצחון. חבק ונשק שוב
ושוב. בעבר שלו ההוא השתתף בסדנאות רוחניות . חיפש את עצמו
ומשמעות לחייו . מצא שם עוד ועוד בנות והן מצאו אותו. שום דבר
לא נדבק בו   , הקוף בראשו קפץ. האם כל העולם נכחד. רק הוא
וצילה נשארו. כמו לוט ובנותיו .ייוולד דור חדש,    פרות
מואביות הולכות על שניים. וראשי אדם על ארבע. האם יש חזרה.
עברו   ימים וימים ועוד. יחד יצאו לרעות בשדות   התלתן.
כשנעצרה התכופף וינק מעטיניה חלב החם מלא. מרגוע   שלא חווה
מימיו. אילו רק יכול לחסום כל מחשבה יישאר באושר ועושר עם
צילה.הוא יהיה כמו הענק שנפל לעולם, ימציא את האש את הגלגל,
את הדלת, יבנה מחסה וכסות .יברא תרבות וימצא את   הידע. מה
הביא אתו, איזה ידע יעביר לצאצאיו. מה יקנה לדור הבא. לקרוא,
לכתוב, לצחצח שיניים   ומעט עוד. כמה מופלא   האדם. נפל לעולם.
סביבו   עשבים סלעים   וחיות בר. חפר וזרע חפר ומצא מים חפר
ומצא נחושת ועופרות ברזל ויצר כלים ומכונות . גילה את לוח
מנדלי, את חוקי היקום ותנועות הכוכבים. מצא את האותיות את
מכבש הדפוס את המתמטיקה והגנטיקה. את הגלגל. את האש והחשמל.
הלווין, הטילים וגורדי השחקים תרתי משמע. כל זה בלי עזרה
מבחוץ, בלי הדרכה. צילה שמעה, השמיעה קולה,   מווווווא. דיוה.
זמרת נשמה. יום ביום קרא מווווו הצליל הדהד בין כותלי ראשו
בתיבת התהודה שלו. שמע את לחש התולעים את הנמלים ואת מלכת
הדבורים. את   רשרוש הגבעולים נעים. גלים גלים,   גלי ים גלי
מדבר גלי קול. עמד בתוכם, רקד. בבוקר יום התעורר. צילה לא על
ידו. שפשף את עיניו. תזזית מוכרת עברה בעורו. היה ילד. אמו
עזבה אותו עם אביו, נעלמה . בבית הספר יצא לטיול כיתתי בעיר
אחרת. ברחוב מרחוק ראה אותה עם   איש הדור לבוש. הילד רץ צעק
עמוק - אמא אמא רץ אחז בשמלתה. היא חוורת, המומה,   שלחה אותו
מעליה. צעקה - חצוף ילד חצוף לך לך   חצוף חצוף עד שהאיש ההדור
עצר מונית. אמו התנתקה   ונבלעה עם ההדור. גם את בני כיתתו לא
מצא. יתום נשאר ברחוב,בוכה ללא דמעות חתום לכל חייו. בלילות
חשב, מוטב היה לו ילדים נולדו   יתומים כמו דגי הסלמון . איש
לא יאמר להם איך לעשות. יגלו בעצמם את הגלגל את   האש ולחם דגן
. אל"ף בי"ת חדש .
עכשיו הוא שוכב במערה. מחשבה סמויה קמה עליו .אולי   לא הייתה
זו אמו. אולי הוא   נטפל לאישה זרה. המחשבה החדשה העציבה את
לבו עוד יותר מהישנה. גלגלה את הגלגל מעליו. עכשיו שצילה
איננה, ייתן לדמעות לזלוג. לרדת על פניו, ילווה אותן לנחל
הדמעות.קם תשוש, הלך בעקבות שביל התלתן הדרוס שצילה הלכה בו.
באחו עמדה,   מקשיבה לו. היא שמעה כל מה שעל לבבו. ידעה. עמדה
יפה, אהובה, אלילה, מלכה, חכמה. עיניה אגם עמוק צלול. המביט
בעיניה יורד למעמקים לאין סוף . נבוך על שחדר לתחומה. הוד
קדושתה. אהב אותה. ידע את גופה. נעמו לה גיפופיו.היא   עולמו,
מזונו, בת לוויתו, מעטיניה שתה מים חיים . את קולה אהב. ראשה
אהב. חכמתה אהב. היא קראה בעשב את העולם. את שפתה לא ידע   הוא
ילמד להבין אותה כמו דרך מסע למרחקים לבלתי נודע .
בלילה נשמעו קולות התן. בוכה קורא לבת זוגו. אלוהים, כמה נפלא
עולמך. עולם הצבעים והצורות, עולם הצללים והקולות נעירת החמור
האתון וסוס היאור. הג'מוס והקרנף. צלצולי פעמוני העז וגעיית
ההסכמה של הכבשה. הקולות המהדהדים ממעמקים . קול הלוויתן.
קולו החרש של הדג. החלילים של הציפורים. מקהלת כוורת הדבורים
נותנת און ותקווה והצפרדעים, מקהלת הצפרדעים מדויקת מקהלת
געגועים. קריאת הגבר של התרנגול. וצפצופי האפרוחים. זמזומי
הזבובים וגחליליות האש היוצאים במחול .הרוח והכוכבים הנפרשים
על מסך השמים התועים במסלולם ברחבי הרקיע. המית תולעי האדמה.
לפני עלות השמש קם מיצועו. געגועיו רתחו בבטנו. כל מה שנשאר
הם הגעגועים, הגעגועים הם בור שחור בלב האדם. לא ימלא אותו
הבל העולם. כל עוד האדם חי .הגעגועים יימשכו בשערות ראשו. הלך
לאורך הגדה הפעורה, המכתש הגדול. התקרב לראות את הגדה מעבר
האדמה קרבה . ככל שהלך, כן קרבה. האדמה האבודה הייתה קרובה רק
עשרים אמה . עמד הביט ביבשה כמו אישה המחכה לבעלה הדייג ביום
סערה.אימא המחכה לבנה שחזר   מהמלחמה. הוא ייחל לעוד נס אחד.
הלך לאחור וקפץ קדימה מעל התהום. צילה פתחה בגערה גדולה
מווווווווווווווא.
סיום אחר
מרחוק הלכה לקראתם דמות שחורה. מקל ארוך בידה. קצה המקל עקום
כקרן שוורים. ככל שהתקרב, נראה זקן יותר. אלף שנה ויותר. פניו
מגולפות עמוק .עצמות פניו נראות מאחורי עורו השקוף. תנועות
לסתו גלויות   שתי עיניו מערות עמוקות ללא עין, רק עפעפיים,
פרפר מפרפר. הוא רואה את שהעיניים לא רואות. עבר ועתיד, זקנו
הלבן מארץ החלב יורד עד מותניו. אפו מזדקר כפסגת הרי קרח .
עמד זקוף מולם. צילה נבוכה. בבושת פנים עמדה מאחורי ידידה. .
זיכרון עמום עלה, כאילו מפגש כזה כבר קרה. לפני מאה שנה.
פתח הזקן ואמר: באתי לקחת את צילה חזרה . יש לה טבע לברוח
בעונת הברקים .


יהודה בן יהודה.