כבר שנה שהוא מנסה לכתוב את הרומן הגדול הבא, זה שישנה את
העולם.
הוא תקוע בפתיחה, שוב ושוב כותב שלוש שורות, ואז מוחק, מתקן,
מוחק שוב, קורע, מקמט, זורק לאוויר.
קם להכין קפה, ונזכר שהוא לא שותה קפה.

כבר שנה שהוא מנסה לכתוב את הרומן הגדול הבא, אבל זה לא עוזר
שאין לו רעיון או עלילה, או התחלה. דמות מפתח עגולה או מוטיב
חוזר מרובע.
הוא הולך מצד לצד, ואז מצפון לדרום, ואז מהרצפה לתקרה, אבל שום
רומן לא יוצא.

הוא נורא היה רוצה לעשות מחקר, אבל אין לו כוח לזה. גם החוסר
ברעיון לסיפור מונע ממנו את זה, כי אי אפשר לעשות מחקר על שום
דבר.

הוא רוצה להיות גדול, שיצטטו אותו. הוא רוצה להיות טולסטוי,
המינגווי, דילן, לנון, ווילד, שייקספיר, וודי אלן, רם אורן.
טוב, לא רם אורן.

כבר שנה שהוא עושה הפסקות, גולש לאתרי פורנו, גומר וגומר לאמור
שזו הפעם האחרונה לפחות עד שתהיה פסקה ראשונה, אבל כבר שנה
שאין אפילו את זה.
הוא מזכיר לעצמו שלקח לטולקין 13 שנה לכתוב את "שר הטבעות" וגם
את הסרט לקח איזה שנתיים או שלוש לפחות לעשות.

כבר שנה עברה מאז שהיא עזבה אותו.

הוא חובט את הראש בשולחן, מנסה להעיר תאים שאולי נרדמו מזמן
ובמקום יש לו כאב ראש והוא מרגיש עייפות, אז הוא קם להכין קפה
ונזכר - הוא לא שותה קפה.

הוא רוצה לכתוב משהו עמוק, משמעותי, אבל ככל שהוא חושב על זה
הוא כבר לא בטוח שהוא אדם עמוק, או משמעותי.

הוא דווקא היה בטוח שהעזיבה שלה תוציא ממנו את כל הרגשות,
רגשות שיתפרצו ממנו אל העט אל הדף אבל זה לא קרה.
הוא אפילו לא בכה, אולי רק פעם או פעמיים.

כבר שנה שהוא לא יכול בלעדיה, מרים את הטלפון וטורק אותו,
בוהה, מרים אותו שוב ומתקשר לאמא שלו, אפילו שהיא כבר שנתיים
מתה.

הוא ראה אותה פעמיים מאז שהיא עזבה אותו, בפעם הראשונה כשבאה
לקחת את הדברים שלה ובפעם השנייה, במקרה, ברחוב. הוא חשב אז
להזמין אותה לקפה ונזכר - היא לא שותה קפה.

כבר שנה שהוא מנסה לכתוב את הרומן הגדול הבא, זה שישנה את
העולם, אבל אין לו רעיון או עלילה, או התחלה.
כבר שנה שהוא מנסה לכתוב את הרומן הגדול הבא, זה שיחזיר אותה
אליו, אבל אין לו שום דמות מפתח עגולה, או מוטיב חוזר מרובע.