הנה אני שוב, בחופשה קצרה בבית, הפוגה רגעית לפני שאשוב אל
הצפון ואל נוף עצי הלבנון.
שלושה ימים בדיוק עברו מהרגע שבו אמא ראתה בשדה התעופה את בנה
התרמילאי חוזר הביתה, עד לרגע שבו היא ראתה את בנה
המילואימניק עוזב לצפון הלא-נכון.
שבוע שלם עבר מאז עזבתי את הבית למילואים. אני יודע מה רציתי
לספר על החוויה, וידעתי גם איך.
רציתי לספר על השיבה למדים כעל המשך הטיול שלי, באיזור שבו
פשוט מדברים עברית, ואז לערוך השוואות שכאלו להודו ולתאילנד,
ולהמשיך לחיות את הטיול שלי אפילו בצורה שכזו.
היומיים הראשונים אכן היו כאלו. מהלילה הראשון (שאותו העברתי
בשינה בבגאז' של טנדר) התעוררתי עם נוף מקסים ומרוחק של אגם
גדול וכחול בינות הרים גבוהים וירוקים. המקומיים קוראים
לאיזור הזה ולאגם - "כנרת".
הצטערתי שאין לי את המצלמה הנאמנה ששרדה טרם הטיול גם את כל
משך השירות הסדיר שלי.
בימים הראשונים כל בקבוק מים היה מי גנגס מזוקקים, ולצהריים
אכלנו פרה קדושה משומרת (לוף) ושתינו צ'אי מבצעי (קפה שחור).
סיפורי הודו והמזרח זרמו ממני החוצה אל אנשי המילואים סביבי.
להם הייתה סקרנות להקשיב ולדעת, ולי היה הצורך לספר ולחוות
מחדש, ולו רק בדמיון.
אחת התמונות המוזרות ביותר עבורי לצפייה הייתה מול המראה,
במקלחות - אני כחייל, עם דרגות על הכתף, שיזוף מאוד לא צה"לי
ורעמה ענקית. משהו כאן לא היה שייך. השאלה היא, האם זה השיער,
או המדים?!
קשה להסביר, אבל הקושי הזה הוא בלתי נתפס, והשינוי החד הזה,
שילוב המר והמתוק, גרם לי להרגיש חוסר-שליטה בחיי, לראשונה
מאז... מאז הפעם האחרונה שבה הייתי על מדים.
ערב שבת הגיע, ונזכרתי בשבת האחרונה בחו"ל, בבית חב"ד
בבנגקוק, שמח ומאושר כי לאחר 27 שבתות רחוקות מהבית (אמא
סופרת), השבת הבאה תהיה בארץ הקודש.
וממקומי במוצב חשבתי, אולי בשבת הבאה היא גם תהיה עם המשפחה.
והמציאות הקשה, הקשה מדי, קרעה אותי מכל מה שהיה הטיול הכל כך
חשוב הזה שלי, התרופה הזמנית לנפש.
כבר לא יכולתי להתעלם ממה שקורה סביב. המבט על פני מי שחזר
מטיול בהימלאיה לא משתווה לזה שעל פני החוזרים מ"טיול"
בלבנון.
את ההפגזות הנכנסות והיוצאות לאורך כל שעות היום לא ניתן
להשוות למפל זורם, או לציוץ ציפורים.
וכשכל זה כבד מדי, אי אפשר לקחת כמה צעדים הצידה ולהתנתק.


ואז מגיעה עוד שיחת טלפון או הודעה, דואגת, מעודדת, אוהדת
ועוטפת. קיטשי ודביק (וערוץ שתיימי) ככל שזה יישמע, אלו הן
קרני האור שלי במהלך היום, התזכורת שכשכל זה סוף סוף יסתיים,
יש לאן לחזור.
המשפחה והחברים, שהיו איתי לאורך כל הדרך, ממשיכים ללוות
אותי. ואז שוב יש לי כוח לעוד יום.
סיפורי המזרח עוד ממתינים לתורם, בימים נינוחים יותר, לא הם
ולא אני נוותר בכזו קלות.
ומקור הגאווה הקטן שלי, הרעמה שלראשי, לא תקוצץ ולא תוחלף בעד
שום כומתה שהיא!
אמא, אני עוד מעט שוב אזרח.
ממני (סגן במיל', גורו בפוטנציה).
(נכתב ב8.8.06-)