אם היית מנסה פעם אחת להבין למה אני עושה את זה לעצמי, היית
מפסיק.
היית מפסיק לעשות לי את זה.
אם הייתי יכולה להסביר לך למה אני עושה את זה,
למה במקום למצוא לעצמי התחלה חדשה, אני חוזרת ודשה בעבר, היית
אולי עוזר לי לצאת מזה.
אם אני אתחיל להסביר לך שנמאס לי כל פעם לחזור לדבר איתך
ולריב איתך, ובמקום זה אני מעדיפה את השתיקה הארוכה והמעיקה
הזו, אבל בכל זאת יש כוח שגדול ממני, ממך ומכל דבר אחר שאני
מכירה שגורם לי לחזור לנסות להחזיר אוותך אליי.
אם הייתי מספרת לך על כל אותן דקות של נשימות מתקצרות, לב
פועם בחוזקה, רק בגלל שמישהו הזכיר את השם שלך, היית שואל
אותי אם הכל בסדר איתי ועובר הלאה, כמו שרק אתה יודע לעשות.
אם הייתי מסבירה לך למה אני ככה, למה אני דואגת לך בכל פעם
שאתה עולה עם הפלוגה שלך לאיזה מקום מסוכן, למה אני לא ישנה
בלילות, למה אני לא מתחשבת במה שאמרת וממשיכה לדאוג, ולא
נרגעת ממשפט סתמי כמו 'אל תדאגי, אני אהיה בסדר', היית אומרת
שאני סתם דואגת, שזה מיותר, אתה תהיה בסדר.
אם היית יודע שבכל רגע שאנחנו לא מדברים משהו בי כבה, אני כבר
לא שמחה ומחייכת, אני עצבנית על כולם ורבה עם כל דבר שלידי,
לא היית אומרת כלום, רק מסתכל עליי ולא מבין.
מה יש לא להבין?
אם היית מבין, היית יודע מזמן, שאני לא יכולה בלעדיך, ושאני
אוהבת אותך. פשוט אוהבת אותך.