[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אגם ענקית
/
מקבץ התאוששות

לא עוד
(המתיני מעט, הנה אני פורץ)
לא עוד חתולי רחוב מייללים בליווי תזמורתי דק את המין בינינו
לא עוד נגיעות אגביות מתוך שנת לילה שיובילו לחידוד חושי נרחב
לא עוד רכות עוטפת תוך מילמול מילמול מילמול
לא עוד יקירתי
לא עוד כל אלה ואחרים
רק שריטות עמוקות טריות שישאירו גם הן
משהו
וזה עדיף מהמוות האטי הכעוס
שילחש לנו גם בשניותיו האחרונות בדיוק כמו בראשונות
"לא עוד, לא עוד."
ואני שרוי בתוך משהו
כן נראה לי שזו ההגדרה, אני שרוי
בתוך משהו
וכפות הרגליים של נפשי כבר מקומטות מרוב השרייה
בתוך המשהו הגדול הזה שאני פוחד כל כך לכנותו
וזרמי תודעה אחדים מוצאים את דרכם ממך אליי
וכשהשתנת עליי בתוך הים המלוח
חיבקתי אותך חזק ולא הרפיתי כי לא יכולתי
מעולם לא השתינה עליי אישה כל כך קרוב בחיבה גדולה כל כך
ואני שב ומזכיר לך שלא עוד
לא יהיו עוד לא אחרים ולא אחרות שיידעו אותי כך
גם אם ירצו לא אתן לאישה אחרת
להשתין עליי כך
למלא אותי ברעלנים עטופים
כפי שהסכמתי תחתייך
בים המלח
ואת זה אף מבקר שירה לא ייקח ממני




הרוח נושבת קרירה
אבל במדורה שלי אין קיסמים כי אם בערה פנימית לחלוטין
חרוכה בנחיריים ובעפעפיים
ובתוך ההשתקה הגדולה סביב המדורה אני נוטה להירדם מעצמת
האופיום
וקור הרוח שלי הפעם עומד היטב במבחן
ואינני מוותר לעצמי ואף אחד מקסמייך אינו שובה הערב
אף לא קסם אחד
אני כבר נגמלתי ממעשי קוסמות
אם כי אני מניח שאם תציגי לפניי מהלך זריזות ידיים מרשים
במיוחד
אמצא את עצמי שוב מאמין לך
ומוליך את עצמי בשמחה לטבח הטלאים השנתי




אמי בישרה לי הערב
שכשתרגיש את הסימן הראשון של הזקנה הסופית
תערה לפיה חופן גלולות פריך
ותשים קץ לפארסה החד הורית שהיא למעשה חייה
בשניות הראשונות נחרדתי ומשהו בתוכי
רטט בגל ארוך
אבל אחרי כמה רגעים של הקשבה לדבריה
הבנתי שזהו הפתרון הנכון
עבורה ואולי גם עבורי
אם כי בהקשר אחר
ובאמת כמה ימים אחר כך שוחחנו על הדרך בה היינו רוצי למות
אני ואת
והסכמנו שמוות ממנת יתר מעורפלת וססגונית
יכול לתת מענה הולם לצרכים המיוחדים שלנו
ואם אני עוצם את עיניי בעדינות
ומניח לנחיריים לעשות את פעולתם
אני יכול לראות את עצמי יושב
על ספסל בגן ציבורי מלבלב
ומטפטף על לשוני
טיפה אחר טיפה של חומצה הלוצינוגנית טהורה
עד שכל ספרי השירה בורחים ממני לשמיים
ואני מפסיק לנשום




כולנו יודעים שאתה קיים
יודעים בבחינת אמונה
קיים במובן של אחראי להתרחשות
כולנו כלומר כל אחד ואחת מאתנו
כולנו פוחדים ממך עד ההתחלה
פוחדים בבחינת מודעים להדהוד כוחך
עד ההתחלה במובן של עד שתמצה את הדין לגמרי
ממך כלומר מייצוג יכולותיך בשדה המוחשי
אתה אינך זקוק למנגנוני ההפחדה השגרתיים
וקסמך נובע במידה רבה
מהיעדר הקסם שבך
ומהיובש מרטיב התחתונים
בו אתה בוחר כבן לווייתך
בוא הנה




האם יש ליריות מספקת?
האם אני מרקיד אתכם בלי חשש
תוך שזירה מלאת אונות של הבנה?
האם הליריות מספיקה לכם?
אולי עליי לרדוף את המילים הרבה יותר
ולבצע מחטפי מלים בכתיבה כדי
שלא תופרע חלילה
אנינות הטעם המפארת את חובבי השירה הנאצלים
בכל מקום עלי אדמות?
ומה יישאר לי אחרי השירים?
האם מישהו ייצמד אליי למרות היותם?
כמה זמן עוד אוכל לאהוב את עצמי כך?
אני כבר מפנטז בלילות על צליבתי
והערצתי העיוורת אחרי מותי
וזה מגוחך למדי
אינך חושב?




בבניין לידי קודחים בקירות כבר זמן רב
ואני מפתח שיטות מעקב עצמי מתקדמות יחסית
ובכל יום מוסיפים פועלי הבניין הנצרתיים
עוד שכבה
וגם אני משפץ ומנווט את זה טוב יותר




בדרך חזרה מהים המלוח
פתחנו את הארון העמוק
עם שלדי הילדות שלי
וכמה התפלאת כשאחד השלדים
אחז בזרועך בממשות
וסיפר לך
כמה אני פגוע בראשי
אבל אני לא התביישתי
הבושה הוחלפה במבוכה מסוג אחר
ואני מרגיש שגם
עוד אלף שלדים לא ישלחו אותך מעליי
במהרה




כל נהגי האוטובוסים יכולים
לשתף פעולה ולרסק את כל האוטובוסים
יום אחד
בשעה מוסכמת
תוך נהיגה מהירה
אבל אף לא אחד מהם יעז
הללו חבורת משופמים מחויטים מדי
שאינם תופשים את העניין המרכזי




אני כותב שירה מתוך שנת צהריים
והיום אפילו חלומות הביעותים נוסחו בצורה לירית
עם חריזה ומשקלים ודימויים לקוחים
ואני חושב שזה מוזר למדי שאני חולם שירה
עד כדי כך שכשהתעוררתי משנתי מזיע
ניסחתי שורה מחורזת שכללה
הערה על זיעה בשינה והצורך המיידי להתרוקן




דעי שעוד זמן רב
אזכור את ההילוך האבוריג'יני
שהבאת אליי על שפת החוף המלוח
את נחיריי שהתרחבו לא ראית ואת הדרך הקטנה
שעשו ידיי לצידי הגוף בשעה שדילגנו
מרכס מלח חולי אחד לשני
יכולה היית להרגיש בקלות
ובתוך כל זה הבנתי פתאום כמה קל לי
לחזור להיות נווד פראי
ותוך רבע שעה כבר דיברתי פחות והבטתי עמוק יותר
בדיוק כמו שקורה לי במדיטציה
ועל זה אני מודה
דעי שסימנים עזים נפערים בי
ואת רישומם אני מתעד רק כדי שאוכל מאוחר יותר,
כשתלכי ממני (וזאת אני אומר בלי רחמים עצמיים,בהבנה גדולה)
להיזכר בשקט אבוריג'יני שונה
בודד יותר




בקרוב יבואו
רגעים אחרים מבדרך כלל
אני כבר מריח את החול החם
בכפות רגליי הנצרבות
בקרוב יילכו
שדים גדולים ממני והלאה
ואת מקומם יתפשו
שדים אחרי פנים
מרושעים הרבה יותר
ואוכל שוב להיות אבידניוס
חסר הונאה עצמית
ומבורך בשלל ליקויי תקשורת בסיסיים
בקרוב ימשול בי הדיכאון
באחיזתו האחרונה המחוספסת
וכל ניסיונותיי לחמוק מידיו
ייראו קטנים ומפורקים
בהסתכלות הצדדית שייתנו בי
מומחי תיקון הנפש הקהים
שיופקדו על בטחוני
ומכות חשמל יככבו בתפריט יומי
"אנחנו שנינו מאותו הכפר"
(והרי אני פוחד לסיים באהבה.
פחדיי הם כל מה שאני מכיר)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"את רוצה שיגררו
אותך לקיבוץ
עינת בשערות?!"


הפסיכולוג שלמה
למעופפת בלי
כבד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/10/06 2:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אגם ענקית

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה