ארד על הברכיים, ואושיט בראש מורכן שלל מחברות וכתבים. יש שם
מכל הסוגים- לבנים חדשים כתובים על דפדפת, מצהיבים עתיקים עד
כי ניתן היה לחשוב שמדובר בקלף, כאלה שהפכו קורבן לזעם וגם
החרטה העמוקה שבי לא הצליחה ליישרם כפי שהיו וגם לצערי,
גיליונות נייר שמילים נמחקו מהם כתוצאה ממטח הדמעות שהם נאלצו
לספוג. כולם היו שם, מכל הסוגים והמינים.
ובעודי ממתינה, ברגעים שטעיתי לחשוב שהם שנים כה ארוכות, אתה
עומד מולי, שולח אצבע מהססת ומרים אותם, מעלעל בין הדפים
שמכילים בשורותיהם את כל רגשותי, ללא צנזורה או פיקוח של רגש
אשמה. לוקח הצצה חטופה למה שמתחולל בתוכי, קורא את המילים
המדוייקות ביותר שיכולתי למצוא, המתארות את שחשתי בכל הזמן
הזה. מרים מחברת ועוד פנקס, חתיכת נייר פה ושברי כאב שם. נבוך
מהמעמד ומהסומק שמתפשט על לחיי.
אך מה באמת כבר ציפיתי שיקרה?
בלתי הגיוני שתתנצל על שנפגעת.
אין בי טיפת רצון שתסבול בשקט בעודי שמחה לצדך.
אפילו לא ייחלתי שתושיט לי את שחשת אתה, בשעותיך הקשות והשמחות
ביותר.
יגש אלי בצעד מהסס אוסף מתוך כפות ידיים חוששות את הרגעים
והזכרונות של חיי ומניח את כולם על הקרקע. ויחד, כשאנו מחוברים
כל כך במחשבה וברגש, רק אז נוכל להפוך את להט השמחה, ניצוץ
התקווה, ואש הכעס שבערו בי, לדלק ללהבה אחת מוחשית, לשון האש
של אהבתנו.
וכשכל העבר יהיה גנוז בתוך נייר שרוף, אעלה את אפרו על ראשי. |