עכשיו שתיים בלילה, אני מטיילת בחוץ כאן לבד, רק אני, פשפש,
והסיגריה.
כל כך שקט כאן עכשיו, האוויר מעורפל, והכביש קריר.
"נערה בהפרעה" חתם עוד יום מפואר של רביצה מול הטלוויזיה, וכל
השקט הזה מסביב רק מזכיר נשכחות.
בפעם הראשונה שחתכתי אותי, בחווה, עם סכין יפני מאחורי המראה
כדי שאור לא תראה, גיליתי אז עולם שלם, דרך מופלאה לשחרר קצת
את כל השורף הזה בפנים, את כל הכאב החומצתי הזה.
בדרך כלל היה מספיק לרדת למשהו, במקרים קצת יותר חמורים לשכב
איתו, או להיפך. הכאב הזה, כשמשהו נוגע בי, מלטף אותי, ותוך
דקות אחדות שוכח בכלל למה ובעיקר עם מי הוא כאן ורק מזיין
אותי. "אותי" תהיה הגזמה, אני לא באמת הייתי שם, הם רוצים רק
את הגוף שלי - אז את זה הם יקבלו, חבורת נקרופילים. והם מעולם
לא ידעו, מעולם לא שמו לב, שכשהם בתוכי, אני צורחת.
בפעם האחרונה ששכבנו, בכיתי גם בחוץ, לא יכולתי להחזיק את זה
בפנים יותר. לא, זה שקר, רציתי לראות אם הוא ישים לב, והוא
לא. מן הסתם אתם אומרים עכשיו לעצמכם, אני הייתי שם לב, אני
הייתי יודע. אני לא מאשימה אותו, גם אתם לא הייתם מבחינים
בדמעות, היה חשוך.
במשך זמן מה להעביד את עצמי למוות היה מספיק כדי לשתק את כל
מה שהתחולל שם בפנים. אתם מבינים, אחרי 13 שעות עבודה פיזית
קשה באמת שאין זמן לחשוב. אחרי כמה חודשים גם זה לא הספיק,
ופרצי הבכי והכאב הפריעו למהלך העבודה התקין. יש מספר מוגבל
של פעמים שאפשר להתחבא בשירותים ולחתוך אותי בלי שמישהו ישים
לב. וזה העיקר אחרי הכל, שאף אחד לא ידע. תמיד לחייך ולומר
הכל בסדר, העיקר שהם לא ידעו, גם אם תוך כדי השיחה הציפורניים
משאירות סימנים זבי דם, זה בסדר, כל עוד אין צלקת, אף אחד לא
שם לב. הצלקות עוברות מהר, העור מחלים יופי, ובפנים?
ככל שהזמן עבר התכיפות של מעשים כגון אלו ירדה, אבל בכל פעם
הכאב היה גדול יותר, דרש מסיח חזק יותר.
מין מזדמן היה דרך די נוחה שפעלה היטב, אבל גם כן לזמן מוגבל.
אני פותחת את תיבת הדואר, ומתיישבת לקרוא מכתבים. כמה שריקות
חרישיות כדי לוודא שפשפש בסביבה, רק חשבונות ודואר זבל.
הדרכים שלי להתמודד עם הכאב כבר בעבר הדי רחוק, אבל אף פעם
אין ערבויות שאני לא אזדקק להם שוב.
בלילות שכאלה תמיד עולה התהייה, אם אני באמת רוצה לנצח את
החור השחור שלי, אם באמת נגמלתי מההתמכרות הכפייתית שלי אליו.
אני מנסה להיזכר מתי הייתה הפעם הראשונה שהפכתי אקט מהנה
לכאורה, מחבר, שלפחות מהצד השני הביע אהבה, לסמל ההרס העצמי
שלי. ואולי תמיד סלדתי ממגע.
עם השנים למדתי לפגוע יותר ויותר, במכוון, באנשים סביבי, בכדי
לשתק את כל מה שהתחולל בפנים. למדתי להיות מרושעת, רוצחת
סדרתית במקרים מסוימים. היום אני מנסה להימנע מללחוץ לאנשים
על כפתורים, ועם הזמן קצת איבדתי את הטאץ'.
אני לא אוהבת שרואים שכואב לי, אולי כי אני רואה בעיניים שלהם
את כל הרחמים על הבחורה הפתטית הזו שרק מביאה על עצמה בעיות
בכוח. את המבט הזה סיפקתי בעצמי, בהחלט מרגישה מטופשת. הנה,
אפילו להרעיב את עצמך למוות כמו שצריך את לא יכולה, סתם מחפשת
צומי.
דווקא תקופת ההקאות ודילוגי הארוחות הייתה יחסית טובה. גרתי
במקום יפיפה, פוטנציאל אהבה באופק, חברים.
אני עולה במדרגות, נכנסת הביתה בשקט, נועלת את הדלת ומכבה את
האורות.
הבית הזה, שהקירות שלו שמעו כל כך הרבה, שבני הבית שלו ספגו
הכל, מרגיש כמו זוג אזיקים שלעולם לא יהיה לי הכוח או הלב
לעזוב.
כל שנות ילדותי היה לי כל כך חשוב לנצח אותם, להתעלות מעליהם,
שהם לא ידעו כמה הם הכאיבו לי, לא לתת להם את תחושת הניצחון
שהם הצליחו לפגוע בי. ולאחרונה כל מה שאני רוצה שהם יגידו זה
סליחה, יכירו בטעותם, יבואו ויחבקו אותי, יגידו שמעכשיו הכל
יהיה שונה.
כשהייתי קטנה תמיד פנטזתי שאני הולכת לאיזו הרצאה שלהם ומספרת
להם על כל הכאב שהם גרמו, מספרת לכל האנשים שאוהבים ומעריכים
אותם כמה שפלים הם. היום כל מה שאני רוצה זה ללכת אליהם הביתה
ולהראות להם את התמונות מהטיול האחרון שלי.
אני זה סך החוויות שעברתי, האם אי פעם העבר שלי יפסיק לנהל
אותי, האם אי פעם אהיה חופשיה, או שמא אז אחדל מלהתקיים?