שוב זרמי געגוע מכים בי, שוטפים את כולי וממלאים אותי בבלבול
ותשוקה. שוב הכאב הזה, החד, המפחיד, כאב שירא מהעתיד לבוא.
גלים גלים של רגש סוחפים אותי אל עבר מערבולת מסוכנת, מסוכנת
מאוד אפילו, שממנה אין דרך חזרה כמעט אף פעם. אין ברשותי גלגל
הצלה, ואפילו סוכת המציל ריקה עכשיו. אין איש באופק שישמע את
זעקותיי ויושיע. אני לבד כאן בתוך החלל העצום הזה, מנסה לכוון
את פסיעותיי, שלא להיתקל במשהו, שלא לאבד כיוון. לא שאי פעם
היה לי כזה.
מנסה להיאחז באיזה דבר חכמה שטבוע אצלי עמוק במחשבות, לדבוק בו
עד שאמצא את היציאה, אך לשווא. זה חזק ממני, הכוח הזה שמושך
אותי עוד ועוד אל המערבולת הזו המסוכנת.
כוכב מאיר עליי מלמעלה, אך איני מצליחה למצוא את הירח. הוא כל
כך חסר לי עכשיו, עם אורו הבוהק, המכוון, המרגיע. עם החיוך
השמח-עצוב שלו, עם העיניים העדינות שתמיד יודעות למצוא אותי
בחושך הזה שסביבי. איני יודעת היכן הוא הלילה, היכן הוא מסתתר.
מנסה להביט היישר אל הכוכב הרפה הזה למעלה ובקושי מצליחה.
אני יודעת שדרכי מכוונת אל האבדון ואיני מצליחה להוציא עצמי
משם, כמו כוח עליון שלא נותן לי לסטות מהדרך שאליה הוא מכוון
אותי.
אני רואה באופק צללים חשוכים, לא ברורים ומאיימים. אולי זה
האבדון עצמו, או שמא רק טעימה קטנה ממנו. אני מקווה שלא אגיע
אליהם אף פעם, אל הצללים הללו.
פוקחת את עיניי ומקווה שלא ייעצמו שוב לעולם, שלא אצלול שוב אל
החלום המבעית הזה, שמעורר בי חלחלה.
הגעגוע הזה אליך מהול בהמון כעס ועצבות, קשה להחליט מי מהם
הדומיננטי ביותר. אני רק יודעת שהוא שם, והוא חזק, והוא לא
נותן לי מנוח. כבר שכחתי אותך, באמת, כבר עברתי אל צרות אחרות
בינתיים, אך יש לך מן כישרון שכזה לחזור אליי ברגעי השפל
הנמוכים ביותר ולנצל את חולשתי. יש בך משהו שיודע להוציא ממני
דברים שאיני מעוניינת להוציא, לעורר בי רגשות שאיני מעוניינת
להרגיש אותן שוב, להשתלט על מחשבותיי מבלי שתהיה לי אפילו טיפת
שליטה על זה או יכולת לצפות את זה מגיע. אני לא יודעת אם זו
אהבה או אובססיה, טירוף או חיבור שאין כמותו, אני רק יודעת שאם
לא תרפה ממני עכשיו, האבדון ימצא את דרכו אליי מהר מאוד.
אני מתחננת שתניח לי לנפשי, תעלם ולא תשוב עוד, שתאפשר לי
לשכוח אותך מחדש ולא להיזכר בך לעולם.
שתתן לי סוף סוף להשתחרר ממך. להיות שוב חופשיה.
להתרחק מן המערבולת הנוראית הזו ולא להיסחף אליה שוב לעולם. |