כולם מכירים את הימים האלה שבהם מתעוררים כשמחשבה אחת טמונה
לך בראש, אותה מחשבה לא עוזבת אותך רוב היום,
ואולי גם למחרת, תלוי עד כמה היא חשובה בעינייך.
לאחר מסע ארוך ובעל טלטולים רבים, קמתי בבוקר במחשבה אחת.
לגלות, אהבה מהי.
רבים ניסו זאת ליפניי, אבל אני כמעט בטוח שאף אחד לא עשה את
זה עם מכשיר ליד, ובכזאת נחישות.
בזמנים שבהם מוזיקת מזרחית מתנגנת לך בחלון, ובהחלט שלא עושה
שום קשר למציאות,
הם שרים על אלופות וסדרות טלוויזיה, כמה הייפ יכול ליהיות
מכמה שחקנים בכמה תפאורות חשבתי לעצמי...
רוב הטלנובלות עושות את דרכן לפריים טיים בצורה מאוד שיטתית,
בלשחק על רגשות של הקהל שלה.
מתח, אהבה, שנאה, כל אלה תגובות שאנחנו נותנים כשאנחנו רואים
סדרת טלוויזיה לדוגמא,
אם היו שואלים אותי, הייתי אומר שכל זה בולשיט. על הזין שלי
הייתי אומר, למה צריך טלנובלות.
אבל מסתבר, שלא שואלים אותי, שכן טלנובלות עדיין מככבות להן
איי שם רחוק.
- "אתה קם?"
- "לא, אני עדיין ישן כזה"
- "מה זאת אומרת ישן כזה? אתה קם או לא?"
- "עוד לא"
- "טוב, רוצה ראש?"
אהבתי את הלילות שעידן היה קופץ ולא היה לו כוח לחזור הביתה.
אז הוא היה נרדם אצלי.
הבחור היה קם בבוקר עם חשק עז לעשן, ואני לא הייתי צריך לצאת
מהמיטה כדי למלא את המכשיר,
אם הוא כבר קם, כדאי שיעשה את זה.
לעיתים אני חושב לעצמי, שאם הייתי במקומו, כנראה שלא הייתי
לוקח את הראש לעצמי, בכדי לא למלאות לחבר.
חלק יכולים לקרוא לזה אגואיזם, או שנאה מוזרה כזאת, אני קורה
לזה נורא פשוט.
החשק הבסיסי להשאר במיטה עוד 5 דקות ולסיים את מה שהתחלתי
ליפני 10 דקות.
טלנובלות. חרא.
- "עידן, מה אתה עושה היום?"
- "לא יודע, הולך לשירן אולי... למה?"
- "שירן?"
- "כן, איזה אחת שהכרתי"
- "וואלה... ואתה אוהב אותה?"
- "מה אתה הומו?"
מוזר.
התגובה הראשונית של גברים לביטוי אהבה כלשהו, זה כמובן
הסתייגות. אף פעם לא הבנתי למה.
אבל אינטואטיבית, אם עידן היה שואל אותי שאלה כזאת על מישהי
שאני הולך לזיין, הייתי תוהה בקשר למיניותו.
- "אני לא הומו י'מפגר"
- "יופי"
- "מה הקשר?"
- "כי אני סתם מזדיין איתה, זה לא שאנחנו בקטע רציני."
וכאן כמובן נכנסת לתמונה ההגדרה הראשונה לאהבה, התשוקה, שזה
בעצם לא אהבה כל-כך, אלא יותר משיכה.
ובעצם לא משיכה כל-כך, אלא רצון עז לקיים יחסים אינטימים עם
בת זוג כלשהי. להזדיין בשפה עממית. עם סמים אם אפשר.
בכל מקרה, לראש לא לקח הרבה זמן להשפיע, וכבר אז התחלתי לראות
את אורות הצפון מהבהבים לי באופק,
מספרים על כך שאהבה אמיתית צריכה לכלול תשוקה, אבל לא ליהיות
מבוססת עליה.
עידן התעלם כנראה מהנוכחות שלי בחדר, שכן הוא לא שם לב אליי
כל-כך.
אולי זה היה בגלל שהסתכלתי על התקרה כהרגלי, חושב, מהרהר,
אולי זה בגלל שגם עידן הוריד ראש והסתכל בתקרה.
לך תדע. אני אף פעם לא אדע מה הולך אצלו בראש כשהוא מסתכל על
התקרה.
- "עידן, אתה יודע על מה אני חושב?"
- "מה?"
- "עכשיו, אתה יודע על מה חשבתי?"
- "לא."
- "אז?"
- "מה אז?"
- "לא יודע, אתה לא יודע?"
- "לא"
- "גם אני לא."
- "אתה אמור לדעת, אני לא אמור לדעת."

לא רציתי לחשוב מדי על המשפט האחרון, אולי בגלל שהוא היה
מסיט
אותי מהנושא העיקרי שלי.
וכנראה הפרט השני שאליו הגעתי במחקר המעמיק במיטתי במשך כמה
הדקות שהייתי בהם ער, ובערך סאחי.
הפרט השני הוא לא אחר מאשר תקשורת. בני זוג אף פעם לא יודעים
מה קורה בראש של השני, ולכן, אף פעם לא יכולים באמת
אבל באמת באמת, להתכוון לטובתה של מישהי, או בכלל, להעלות
בדעתו שהוא יודע מה בת זוגתו רוצה.
אלא אם כן בת הזוג אמרה את זה.
תשוקה ותקשורת. אבל אז, מה מבדיל בין חברתו לסדינים של עידן,
לבין בחירת ליבו האמתית?
לא רציתי לשאול את עידן את העיניין, אולי הוא יתחיל לחשוב
שאני הומו.
אז החלטתי שאני צריך דעה נשית בעיניין.
דעה נשית כמובן ניתן לקבל מידידה, ובגלל ניסיון עגום בידידות,
ניסיתי לבחור אותן בזהירות יתרה.
אחרי ארוחת בוקר קלה אני ועידן יצאנו כל אחד לדרכו, כשבדרכי
מטרה אחת, לגלות אהבה מהי.
בלתי אפשרי ביום אחד? אולי. אני בהחלט לא סטרנברג, אבל אני
מנסה!

הגעתי לביתה האפור של רונית.
כבר עבר זמן מה מאז שהייתי בו, והחוויה האחרונה שלי זכורה לי
טוב מדי, שזה מוזר.
התיישבתי בשפה המוכרת של רונית, בעודי מקסס, ושואל לשלומה.
היא מתחילה לגלגל לי את סיפור חיה במהירות הבזק, ותוך דקות
בודדות אני כבר יודע כמעט על כל זיון נפלא שהיה לה,
על כל מבחן שבו היא נכשלה, וכל פרידה כואבת שעברה עליה בזמן
שלא דיברנו.
על קצה הלשון עמד "סתמי את הפה", אבל הוא אף פעם לא העיז לצאת
החוצה.
- "ממ... ואיך היה?", התעניינתי...
- "מעולה.. .הוא לא ידע מאיפה נפלתי עליו"
- "מה את אומרת.."
- "כן...עד שהוא הבין שאני לא אחת מהאלה שמסתפקות בקצת"
- "ומה הוא עשה אז?"
- "קישר אותי לזה שמספק לו, ועכשיו אני מתארגנת ממנו"
- "אה... מגניב."
- "כן, זה הסתדר דיי טוב."
רונית התיישבה, מסתכלת על המכשיר, על העשב, וכנראה חושבת על
משהו. הלוואי הייתי יודע מה.
אבל לפי מבטה היא לא זילזלה, היא ידעה להעריך גידול ביתי
מופלא, עם חותמת קפיטליסטית עליו כמובן.
כל הגננים האלה. קפיטליסטים.
היא כמובן ידעה את זה, כסטודנטית צעירה היא לא פעם נאלצה
להפגש עם בחור כזה או אחר למטרות סמים.
קורה. זה הכל בגלל שזה לא חוקי.
החלטתי להפסיק להסתכל על רונית בשקט, ולהתחיל לעשות את מה
שבאתי לעשות.
- "רונית, שמעי, אהבת פעם מישהו?"
היא קצת לא הבינה את השאלה, אבל בהחלט רצתה להוכיח את העובדה
שיש בה טיפת שכל, ולכן ניסתה לזרום,
- "כן..."
- "ומה... איך הרגשת?"
- "לא יודעת... מוזר כזה..."
רונית לא סיפקה תשובה מספקת, אבל לא רציתי שהיא תדע את זה.
כנראה שכמוה, הסכמתי לזרום עם העניין...
- "מה זאת אומרת מוזר?"
- "לדוגמא כשאני שוכבת עם מישהו אחר, אז אני לא כל-כך דואגת
שיגמור... אבל אם זה מתוך אהבה... אז כן."
- "אה, זאת אומרת, את רוצה שמי שאת אוהבת יגמור?"
- "שיהנה"
- "אז, זאת המטרה?"
- "כן"
אז תקני לו מטוס אולי.
מוזר מאוד, למה אני לא מרגיש אף פעם כאילו רוצים שאני אהנה?
טוב, בעצם אני כן.
והאמת, זה קורה לא רק עם מישהי שאוהבת אותי. או שכן, ואני
פשוט לא יודע מזה.
בכל מקרה, אני לא חושב שזה העניין. אחרי הכל, אם העניין עובד
ככה, כל זונה טיפוסית תוכל להכחיש בקלות את האמרה ש:
לא קונים אהבה בכסף.
על הזין שלי לא. בכסף, בסמים, ובכוח.
רונית כנראה, לא הספיקה להוציא את כל מה שהיה לה על הנושא,
ובין לבין שמתי לב שהיא ממשיכה לדבר, כאילו עם עצמה,
אבל בצורה מוזרה מסתכלת עליי.
- "...ולדוגמא, אם אני מאוהבת במישהו, זה לא כמו שאני אוהבת
אותו, אתה מבין?"
- " לא... מה ההבדל?"
- "שאם אתה אוהב מישהו, אז אתה כאילו אוהב אותו. ואם אתה
מאוהב בו, אז אתה כאילו מאוהב, מבין?"
- "לא."
- "אם אתה אוהב מישהו, אתה אוהב אותו. אבל אם אתה מאוהב בו,
אתה מאוהב! זה לא ברור?"
- "לא."
- "אם אתה אוהב מישהו, אתה..."
רונית המשיכה לספר לעצמה סיפורים, ובין לבין הסכמתי איתה.
לא ידעתי על מה אני חותם, אבל בהחלט הנהנתי עם הראש לאות
הסכמה.
רונית מילאה את החדר בעשן, והמשיכה בשיחה המוזרה שלה, בזמן
שאני, ניסיתי להבין על מה היא מדברת שם.
בסופו של דבר היא עצרה, הסתכלה לי ישר בעיניים, ושאלה אותי אם
אני חרמן.
עניתי בחיוב, ואחרי פוליטיקה שגרתית, עברנו לחדר ולמיטה.
כשהתעוששתי, רונית הייתה לידי, מתנשמת, מדליקה סיגריה,
ומתחילה לספר על מישהו שהיא פגשה...
היא התחילה לדבר על זה שהיא נורא אוהבת אותו, אבל אם היא
הייתה מאוהבת בו, היא לא הייתה שוכבת איתי...
באותו הרגע זה הכה בי, אולי זה לא היה אמור, אבל זה כן,
- "כן, זה מה שדיברנו עליו קודם, אתה לא זוכר?"- "רגע, שכבת
איתי כדי להוכיח לי מה זה מאוהבת ומה זה אוהבת?"
- "בטח שכן, רק רציתי לראות אם הבנתי נכון, את צודקת"
- "אתה רואה, זה ברור."
כמובן ברור. פרוצה חולנית.
התלבשתי ויצאתי מביתה האפור של רונית, מהרהר במוחי ומחבר את
החתיכות הנחתי שכל קשר טוב חייב אמון ונאמנות.
אחרת, זה אתה לא באמת מאוהב, אתה סתם אוהב. או מה שזה לא
יהיה.
בדרכי הביתה, בעודי עובר ליד חנות הפרחים ורואה כמה זוגות
קונים לעצמם ורדים ודברים כאלה שזוגות קונים,
עבר לידי איש מוזר, זקן קצת, כנראה לא לגמרי צלול.
בעודו חולף על פניי רגלו נתקעה בבליטה במדרכה, והוא נפל על
הרצפה בבום ענק.
הייתי בשוק טוטאלי, לא רק בגלל שהייתי אחרי זיון וסמים, מסטול
לגמרי. אלא בגלל שבן אדם הרגע נפל לידי!
הוא נפל לידי!
עקב זה שאשכנזי טוב אנוכי, וגדל בבית טוב, ללא רבב ניסיתי
לעזור לו לקום,
המטלה ניהייתה קשה ברגע שהוא באמת ניסה להשתמש בי כדי לקום,
וכמעט נפלתי יחד איתו. אך לבסוף, בכוחות משותפים,
הצלחנו.
בקיוסק ליד עמדה מישהי עם סיגריה, היא עישנה אותה באיטיות
והסתכלה על כל העיניין מעבר לכביש.
התקרבתי לקיוסק, כהרגלי וכלקוח קבוע באותו מקום דרשתי את מיטב
השירות תוך כדי זה שאני מבקש מהמוכר ריזלות.
הגברת עם הסיגריה התקרבה, הסתכלה עליי בגובה העיניים, ומתוך
חיוך אמרה, "אתה יודע. אני אוהבת אנשים כמוך."
אנשים כמוני? לקוחות קבועים בקיוסק? קוני ריזלות? למה היא
התכוונה?
- "אנשים כמוני...?"
- "כן, כאלה שעוזרים לזקן באמצע הרחוב"
- "אה... הוא נפל..."
- "כן, אבל אני לא הייתי עוזרת לו לדוגמא."
וואלה.
מה אני עונה על זה עכשיו? יופי, ואני כן?
לא נשארתי שם לברר, השארתי אותה מאחור עם המחשבות והחיוך
הדבילי על הפרצוף והמשכתי ללכת,
היא כנראה יצאה אחריי, כדי להסתכל לאיפה אני הולך, ואולי גם
עקבה אחריי קצת. האמת? לא היה אכפת לי.
לא תעזור לזקן ברחוב הכלבה, חכי 50 שנה נראה אותך.
המשכתי ללכת זועם הביתה, בעודי חולף ברחוב ורואה זוג הומואים
מחובקים על ספסל,
מפנה את המבט לעבר תחנת המשטרה הקרובה וממשיך לכיוון הבית.
נכנסתי לבית בסערה כמי שחייב לעשן כדי להרגע. פשוט ככה. לעשן
כדי להרגע.
ובגלל שלעשן סיגריה זה פשוט מדי, החלטתי לגלגל.
בעודי מגלגל את הג'וינט התחלתי לחשוב על כל היום המוזר הזה,
שבכלל לא נגמר עדיין, ורק מתחיל,
על כל מה שהצלחתי להבין עד עכשיו, ובכלל, כמה שאני לא הבנתי
כלום.
הרחקתי את הספליף מהשפתיים בעודי מסתכל על הענן המתרחק מהחלון
שלי...
כנראה שזהו זה, זה הפתרון. האהבה הזאת, מלאה בסיכונים
ואכזבות, בריגושים ומזימות...
מה לא התחיל בגלל אהבה, ומה לא נגמר בגללה, כמה דתות, כמה
דעות...
לא הצלחתי לגמרי להבין מה המשמעות של המילה, ובעצם, זה לא
משנה. כנראה שזה הכל,
הסיכון לאבד אהבה הוא מה שעושה אותה לכל-כך מיוחדת, האי
יציבות שבשני אנשים ביחד,
היא מה שעושה את זה לכלכך מעניין... כל-כך אנושי... כל-כך...
אלוהי.
אין שום תבנית, אין שום חוקים, אין שום דבר. כי ברגע ששני בני
אדם נפגשים, אלה שתי עולמות שונים.
לשלב, זה הסוד. ואלה שמצליחים ליצור את האיזון הנפלא הזה,
יכולים ליהיות גאים בעצמם. בעצמם, ובמשפחתם החדשה.

ברכות.