זחוח על הרצפה,
כואב את כאב האהבה,
עיניי דומעות דמעה,
בשיגעוני רואה אותה.

ובדמעה נשקפת דמותה,
היא ודאי יודעת שזו אשמתה,
מואס בחיי הבדידות על פני שנים,
אוחז בקצה של דף מלא שירים,

אולי אם אשרוף אותם אשרוף את זכרונך,
שוקע במרה, יודע שאזכור לעד את דמותך,
נופלת לתהום שפעורה בתוך ליבי,
רושם עוד שיר שבו את אוחזת בידי.

צללי דמותך משקעים עיניהם בי,
גורמת לחצי מבט ליצור שריטה בליבי,
דמעה אדומה נופלת מעיניי,
הייתכן, זה הגיע גם אליי?

גורף עוד כמה מילים יפות,
אשמור לך בצנצנת עטופה במדבקות,
שוב נעלמת מאחורי מסך של עננים,
כמו השמש אורך כל כך נעים.

ובדמעה נשקפת דמותה,
היא ודאי יודעת שזו אשמתה,
מואס בחיי בדידות על פני שנים,
עומד גבוה קרוב כל כך לעננים,

אם את שמש אז קרבי אליי,
שרפי את מקומך בין זכרונותיי,
ארגיש חמימות שאותי תסחוף,
אפול מהעננים אל הסוף...

וכשאפול אהיה כמו דמעה,
בין ענן לבין קרן אהבה,
שובר רוחי, מתרסק וזועק,
אהבתי כל מבט שלך, שאותי חונק.

רק פחד אחד אוחז בי כטיפש,
האם אחרי הסוף תאחוז בך אש?
האם יש עוד דרך שמובילה אל ליבי,
האם עוד תוכלי לאחוז בי...