היה היתה נסיכה.
טוב, היא לא באמת היתה נסיכה.
לא היתה לה ממלכה של ממש. היא חיה ביער. לבד.
אבל היו ימים שהיא היתה מסתובבת ביער, ומדמיינת בראש שהיא
נסיכה. נסיכה שכשתגדל תירש את מקומה של אמה בממלכה ותהפוך
למלכה. וכולם מחכים ומצפים ליום, שהיא תהיה מלכתם. תשלוט
עליהם. הם יעשו הכל כדי לשמח אותה, את הנסיכה שלהם.
כך היא אהבה לדמיין.
הנסיכה (או בעצם - ילדה) אהבה את היער, את המקום שלה. המקום
שלה לבד. היא זכרה את החיים מחוץ ליער - החיים שמהם ברחה
בעודה צעירה. חיים שבהם הכל היה רחוק ממנה, מלא תמרורים
ומכשולים. תמיד להתחשב בכולם, תמיד לדאוג שיאהבו אותה ותמיד
לנסות כל כך הרבה להיות הכל רק לא את. היא ברחה משם. מהכל.
מכולם. ברחה ליער. שם היא תהיה מאושרת. שם תהיה לבד. כי זה מה
שהיא רוצה. אנשים עושים לה רע.
עכשיו היא לבד. וטוב לה. כאן, לבד. היא, היער הגדול ומלא
האפשרויות, והדמיון שלה.
לפעמים קשה, להיות לבד. גם את זה היא יודעת, אך היא גדלה ביער
ולמדה לחיות עם ההרגשה הזאת. עדיין קשה לה מדי פעם, ויש לילות
שבהם היא אפילו בוכה. אבל לבד ביער, אף אחד לא יגלה שבעצם
עצוב לפעמים לנסיכה.

היער מלא עצים ופרחים. חיות, טבע, נוף.
והנסיכה אוהבת את היער.
בעיקר היא אוהבת את העץ הגדול.
העץ הגדול הינו עץ שהנסיכה מצאה כבר ביום הראשון של הבריחה
שלה ליער.
הוא היה שם ונתן לה מחסה מהגשם. העץ אמנם היה קטן אז אך היה
לו מקום שהתאים בדיוק לנסיכה.
כאילו נוצר רק ובמיוחד למידותיה של הנסיכה.
העץ חיבק אותה בלילה, ונתן לה מחסה.
הנסיכה היתה יוצאת לסייר בבוקר, לטייל ביער ולגלות מקומות
חדשים, חברים חדשים. אך תמיד, כשנהיה חשוך, חזרה למקומה מתחת
לעץ. הוא הגן עליה בלילה, שמע את סיפורה וכיסה אותה בענפיו.
הנסיכה המשיכה לצאת כל יום, וכשמיצתה את האיזור הקרוב לעץ
החליטה כי היא רוצה להמשיך ולהרחיב את המקומות אליהם הלכה.
לילה אחד הנסיכה לא חזרה והעץ התחיל לדאוג. הוא לא ידע מה
לעשות, לאור כך שהוא נטוע עמוק באדמה ואינו יכול לזוז. אך
הדאגה הרגה אותו ככל שהזמן עבר.
העץ לא ידע כבר מה לעשות מרוב דאגה. הוא נזכר בכל העצים
הגדולים שהוא ראה תמיד ממרחקים וחשב לעצמו - אולי גם אני אוכל
לגדול טיפה, להאריך את ענפיי ולראות את הנסיכה.
העץ התחיל להתמתח, עוד ועוד... לאט לאט. הוא התאמץ והרגיש איך
ענפיו מתארכים, והתחיל לחפש את הנסיכה ביער.
אחרי מאמץ רב מצא את הנסיכה ביער, משחקת עם החרקים הזוהרים של
הלילה, מוקסמת מהניצוץ שלהם. היער קרא לה, היא הסתכלה עליו,
חייכה חיוך קטן של היכרות והמשיכה עם החרקים.
העץ התאכזב מהיחס, אך המשיך להסתכל על הנסיכה מרחוק. שומר,
דואג.
בבוקר הנסיכה התעוררה ומצאה את עצמה לבד. החרקים נעלמו כלא
היו, השאירו אותה לבד. הנסיכה חיכתה להם עד הלילה, בטוחה
שיחזרו. לא מסתכלת בכלל על העץ שענפיו הגיעו כמעט אליה והושטו
אליה להיאחז, מבקשים להחזירה לעץ.
הנסיכה חיכתה.
הגיע לילה והחרקים לא חזרו. חיכתה הנסיכה עד אור הבוקר
ונרדמה. ביום שלמחרת היתה הנסיכה עצובה יותר ומדי פעם הסתכלה
על העץ, אבל לא הסכימה לחזור אליו. רצתה שוב את ניצוץ החרקים.
בלילה השלישי הבינה הנסיכה כי הם לא יחזרו והרגישה פתאום כמה
לבד וקר.
הרגישה את הטעם המלוח של הדמעות חוזרות אל פניה, והביטה
למעלה, אל ענף העץ.
גם בחושך יכלה לראות את ענפיו בבירור והנסיכה הושיטה יד ונתנה
לענפים להרים אותה ולהחזירה לעץ. הנסיכה הרגישה שוב את החיבוק
וההגנה של העץ ונרדמה כשהדמעות כבר יבשות על לחיה.
אחרי זה הנסיכה חזרה להיות קרובה לעץ, חוזרת אליו, מדברת
איתו, נשארת לידו כל לילה.
אבל אחרי כמה זמן שוב השתעממה הנסיכה והחליטה כי היא רוצה
להמשיך לחפש, למצוא אולי מקום אחר.
הגיע הלילה והיא לא חזרה, והעץ שוב דאג. חיפש אותה בין כל
ענפיו ולא מצא...
העץ ניסה לא לדאוג, אך ככל שהשעות התארכו הוא דאג יותר ויותר.
ניסה העץ שוב להאריך את עצמו, למצוא את הנסיכה ביער. התאמץ
והתארך ולבסוף מצא אותה, יושבת בחיק עץ מלא פירות, גדול
ומרהיב. הנסיכה אפילו לא ראתה את העץ מסתכל עליה, היתה כל כך
עסוקה בחברה החדש. אך הוא נשאר, והשגיח.
הימים עברו והעץ עם הפירות הפסיק להעניק מפירותיו לילדה ולטפח
אותה כמו פעם. את מקומה בין ענפיו נתן לחיות שונות ביער
והנסיכה נשארה לבד. מסתכלת עליו, עם כולם ולא איתה. ושוב היא
הרגישה את הדמעות שעל לחייה, שורפות את עיניה.
בלי להסתכל בכלל הושיטה את ידה ומצאה את ענף העץ שישר החזיר
אותה אליו. דאג לה ושמר עליה. חיבק אותה ואהב אותה. והנסיכה
נשארה איתו.
עד שנעלמה שוב.
עבר הזמן, והעץ כבר כיסה את היער כולו, והנסיכה המשיכה
להיעלם, להיפגע ולחזור אליו.
תמיד לחזור אליו.
תמיד הושיטה את ידה והוא ישר אסף אותה לחיקו.
היא ידעה את זה.
והנסיכה כבר התבגרה, ומסעותיה נהיו רחוקים יותר ויותר מהעץ,
שתמיד נאלץ להאריך את עצמו יותר ויותר, שחלילה לא תיעלם לו
הנסיכה שלו, שלה הוא כל כך דואג.
לילה אחד ישבה הנסיכה על גדות נהר חדש שמצאה, וגם הוא התייבש
ונעלם לה, השאיר שלולית קטנה שכבר התערבבה עם דמעותיה הרבות
של הנסיכה.
הנסיכה הושיטה את ידה, בלי אפילו לטרוח ולהביט לראות היכן העץ
שלה. הוא יגיע עד אליה, ידעה.
והעץ הגיע, החזיק בה חזק, והתחיל להרימה ולהחזירה אליו.
ואז נשמע קול השבירה.
'קלאק.'
הנסיכה נפלה.
הסתכלה למעלה, לראות מה קרה וראתה את העף של העץ, שבור על
האדמה.
הרימה הנסיכה את הענף וניסתה להסתכל למעלה לראות היכן הוא
נעצר.
המון ענפים היו מעליה והנסיכה כבר לא זכרה כלל איך נראה העץ
שלה, לא שמה לב.
לא חשבה שאי פעם תצטרך לזהות אותו בין כולם, הרי הוא תמיד
יגיע אליה, לא?
ישבה הנסיכה ביער, מסתכלת למעלה על הכוכבים.
כובשת את פניה בידיה ובוכה.
לא מושיטה עוד את היד, יודעת שהיא איבדה אותו.
יודעת שזאת הכל באשמתה שלא שמה לב מי שם באמת,
עד שהוא נשבר
וכבר לא יכול להיות שם בשבילה.