מיד כשראיתי את המעטפה בתיבה ידעתי שמשהו כאן לא בסדר. אף אחד
לא שולח לי מכתבים. המעטפה היתה ריקה. עשיתי שאלון לבדיקה
עצמית באינטרנט, והבנתי שחטפתי אנתרקס.
התקשרתי למערכת של "חמש עם", ואמרו לי שיש דברים יותר
מעניינים. "החור באוזון, למשל", ענו לי כששאלתי. ב"ערב חדש" לא
היתה תשובה.
שקלתי להתאבד, אבל ב"חמש עם" אמרו שגם זה לא ממש מעניין אותם.
כשאתה חולה במחלה סופנית, אתה מסתכל אחרת על העולם. אתה לא
מסתכל כשאתה חוצה את הכביש. אתה נכנס לסבארו חופשי. כשמישהו
מעצבן אותך ברחוב אתה לא חותך אותו ל-24 חתיכות ושם אותן
במגירה האמצעית. שום דבר כבר לא אותו דבר.
הלכתי לרופא שיניים. הוא חושב שאני צריך יישור, אבל אמרתי לו
שלא בגלל זה באתי. הוא שאל למה, ואמרתי לו, בגלל האנתרקס. הוא
אמר שאין לי מה לפחד. אקמול ומנוחה וזה עובר.
חשבתי, אולי זה יהיה מעניין, לרוץ ברחוב עם מזרק ולצעוק שיש לי
אנתרקס. אבל אף אחד לא שם לב. אז אמרתי, יש לי איידס. וזה באמת
עבד.