אחח... הנה הלך
צלי הדוב המשובח
שניצוד באפלת היערות
בארצות הגותים הקרות.
אחח... למה רק לפרות
ארבע קיבות.
מזו שלי - נקרעות
חתיכות יקרות.
צלי הדוב. כך נראות
כל שבע הגבעות.
סיפורה של העיר הזאת:
עור הדוב שלא ניצוד.

ואני אוהב
את הדקאדנס הזה. הכאב
בבטן הוא מבורך.
השולחנות ברחובות הכרך
ישמשו לי קבר. אכול ושתה.
מצטער שאני בוטה.

הכבד שלי יתפורר
יחד עם העיר. או יותר
מהר. חלצי יקרסו בבת
אחת עם בנין הסנאט.
ערוותה של שפחה מלוב או ישבן
של קלטי שעיר ולבן
כמגבת מצמר כבשים
מתראקיה - בהחלט תופסים.
במחשבה שנייה, גם
לא אתנגד לכבשים עצמם.

אני מקיא את הדוב
יחד עם יין סיציליאני טוב
בקרן רחוב.
גם לשיש לא תזיק קצת חומצת קיבה,
לפני שיהפוך לחורבה.
אולי לאורווה.
אני לא מצפה לתגובה.

פסל אפולו. מדרגות של מקדש.
על הזין שלי. יש עולם חדש.

יש לי דם אצילים. יש לי סבא מצביא.
יש לי זיבה וכפוף גבי.
יש לי משפחה שמניחה את הדעת:
אחותי הצולעת,
אמי התולעת,
ואשתי הבולעת
שפיך בטעם מרק מדלעת.
(מתכון לאנגובארדי: מוסיפים קצת דבש.)
רומא תהיה בקרוב מובלעת
שיכורים בעולם החדש.

התפוררות היא חירות.
התפוררות היא חירות.
אני חולה על ההתפוררות.

אז מה אם ישו.
אז מה אם שליחים.
אני רואה שכולם  שמחים.

יש לי טוגה חדשה ובשר טרי.
אבותי כבשו כל פיזדיהלוך אפשרי.
לא אוחז בנשק להגנה
על המולדת. לא אוותר על ההנאה
מהתפרקות החברה: שולט, נשלט.
ההתפוררות היא חופש מוחלט.

אכול ושתה. אכול ושתה.
מצטער שאני חוטא
בניהיליזם ובנאום שיכורים ארוך.
אבותי כבשו כל פיזדיהלוך
אפשרי.
לא רוצה לכבוש את יצרי.
לא מוכן לעצור את הטירוף.
התפוררות העיר והגוף -
כל הדרך לעפר האפור!
זה התור לפיזדיחזור.