שאני אשפשף? מה פתאום. יש לי כבוד עצמי. זה לא יהרוג אותם אם
אני לא אשטוף. ומה שלא יורד? נו, בשביל מה יש את הארון הענק
הזה. אם מישהו ישאל, אני אגיד שזה נפל. ובמילא אף אחד לא ישאל.
זה מטבח צבאי.
אתמול, גלי סיפרה לי שהחבר שלה עזב אותה. היא בדיוק שיפשפה
מכסה של סיר, ובחנה בו את הפנים שלה. "אתה רואה, אני חייבת
לעשות ניתוח אף." בפעם הראשונה, הסכמתי איתה. סיפרתי לה על
הרופא שלי. הצבעתי על האוזן, והיא אמרה שלא רואים שום דבר. היא
ביקשה את המספר של הרופא, אבל שיקרתי לה. זה היה המספר שלי.
את מנחם פגשתי בפעם הראשונה לפני שבוע. הוא ניסה לפתוח את
הסתימה משנה שעברה. הפנים שלו היו מלאות בפצעים, והוא לא הפסיק
לגרד אותם. סיפרתי לו שגנדי נרצח. הוא הרים את הראש, ולא הבין
מה אני רוצה ממנו. אתמול, גלי סיפרה לי שדרסו אותו. היא אמרה
שאולי יוכלו להציל את הרגל השניה שלו.
בטירונות, הם מלמדים אותך דבר אחד חשוב: לא משנה מה תעשה, אף
אחד לא יחייך אליך. יש אנשים שהכלל הזה לא אומר להם הרבה. על
האנשים האלה בדיוק אני מדבר.
לפעמים, המאחורה של הארון נהיה צפוף מדי, ואז עכבר אחד מחליט
לעזוב. זה מצחיק, איך שתמיד גלי צורחת כשזה קורה. אמרתי לה,
תשמרי את הצרחות שלך לאחר כך. היא המשיכה לשפשף את הכוסות של
הקצינים. כאילו שזה באמת משנה.
במאחורה של הארון לא נשארו שום עכברים. רק סכינים ומזלגות.
התחלתי להוציא את המזלגות. חלק שמתי בחור של הביוב, וחלק
בסכו"ם של הקצינים.
עם הסכינים כבר באמת לא היה מה לעשות. גלי הציעה לשפשף אותם.
זה לא היה רעיון טוב.
במשפט, שאלו אותי למה עשיתי את זה. אמרתי שסכין אחד לא הספיק,
המאחורה של הארון היה מלא מדי. אבל זאת לא היתה האמת. הייתי
צריך להגיד להם, מה, שאני אשפשף?