בשעת בוקר שקטה להפליא, אחרי ליל שישי גשום של סוף אוקטובר,
עמד עמי במרכזו של בית העלמין הזעיר, הממוקם בפאת יער האורנים
שגובל ביישוב, וליטף באצבעות רועדות מעט את השלט הקטן שהוצב בו
לזכרו של מאירקה. במשך ימים רבים אחרי כן הרהר עמי באותה שעת
בוקר: אם ישנו רגע בחיי אדם בו אין הוא חש עוד געגוע לבית, וכי
המקום בו הוא נמצא, ממש עכשיו, זה הבית, הרי עבורו - זה היה
הרגע; חד ומדוייק כחוט השערה.
הייתה בו תחושה רכה וצלולה של התרגשות וקבלה שלווה.
האוויר סביב לא זע כמדומה, זולת משבים לא מורגשים שהניעו את
ענפי העצים, כמו היו אלה מחוות עדינות של השתתפות באירוע מיוחד
ונדיר. חברים, עצים ואוויר טוב עושים מקום לבית; חברים מתים על
אחת כמה וכמה; ואפשר כי חברים חיים שזוכרים חברים מתים מתחת
לבדי אילנות הנעים ברוח הקלה, אף למעלה מכך.
בדל זיכרון שהבהב בשולי תודעתו שלושים שנה, שב פתאום והאיר,
כנר שרוח קלה נפחה בו: מאירקה היפה קיפד חייו בעלותו על מוקש
סורי ישן, בעת שרעה את עדר הבקר של הקיבוץ. באותה שעת צוהריים
ארורה של ימי ראשית הקיץ, עסקו רוב הבוקרים בסיור לאורך הגדרות
כדי לבדוק את תקינותן. ג'ינג'י, שהיה קרוב מכולם למקום האירוע,
חש לשם מייד כשהרעים קול הנפץ ומצא את מאירקה וסוסתו מוטלים,
מרוטשים, זה לצד זו.
האם שמע ג'ינג'י חירחורי גסיסה? האם לחש מאירקה משפטים אחרונים
בטרם נפח את נשמתו? שפתיו של ג'ינג'י חתומות היו מתחת למעבה
זקנו הצהבהב שדומה כי נימי קרח דקיקים נארגו בו, וממילא
כמדומה, איש לא העז לשאלו.
מאירקה נקבר בעיר בה התגוררו הוריו, אך אולי דווקא משום היעדרו
הפיזי, חש עמי בבוקר הצח הזה את רוחו נוכחת, ואת רוחו שלו
עצמו, כאילו היא חותרת אל אדמת הבזלת שתחת רגליו, להתמזג עמה,
במקום שנהוג לכנות "הקיבוץ הכי גבוה במדינה" ובליבו קרוי תמיד
- מקום שהר נושק שמיים.
עמי היה שם כשמאירקה הלך והיה שם כשניטעו השתילים הרכים, אך לא
נותר לראותם גדלים והופכים ליער של ממש. ככפוי שד נגרר אחר
אישה שהריחוק המתמשך ממרכז הארץ והחיים בכלל עשוה מרת נפש
ונרגנת.
בטרם עת עזב את ארץ הגולן.
ארבעה חודשים קודם לכן, מאום לא רימז, לכאורה, על העזיבה
הקרבה, אף שזו ריחפה באוויר כענן הולך ומתעבה.
בן נולד לעמי. כדרכם של קיסרים הגיח אל אוויר העולם, פניו
חלקות ושיערו, כנזר לראשו, רך וזהוב.
במשכן החדש והמצוחצח של הפעוטון נערכה ברית מילה, באווירה
ותפאורה שכמו נלקחו מסרט של פליני. שמש צוהריים האירה משטח שלג
בוהק שכיסה מאופק עד אופק וחדרה פנימה אל המבנה דרך חלון דרומי
ענק, שממש למטרה זו נועד. בנוסף למוהל שהובא מקריית שמונה,
נכחו בטקס רק רוני המטפלת, עמי עצמו ולייזר חברו הטוב, שבתוקף
הנסיבות שימש כסנדק עבות שפם ומאושר.
כשהגיע לכאן לפני שלוש שנים בדיוק, נתאווה עמי דווקא אל הריחוק
הזה. מאחור הותיר מערכות יחסים לא פתורות, צפיפות, ציפיות ולחץ
חברתי בקיבוץ הוותיק. מלפנים ציפה לו הבלתי נודע, מזמין ופתוח;
וכמובן, כאן בארץ הגולן הלא נהרג אחיו יונתן.
בעצם, די היה לו גם בכך.
אבל עתה היו אלה ימים רעים עד מאד.
מזה כחצי שנה שימש כמזכיר הקיבוץ ועימות מר נתלקח בינו לבין
שמעון, מרכז המשק, בעניין של הקצאת משאבים ומאמץ ארגוני. עמי
תבע להשקיע בבנייה ובקליטה גדולה, תוך הצבת ערכי השיתוף
הקיבוציים במרכז העשייה. שמעון, לעומתו, דרש להעמיד בראש סדר
העדיפויות את פיתוח המשק ואמצעי הייצור, שבלעדיהם ימשיך הקיבוץ
לדשדש על כרעי תרנגולת, תלוי בתמיכת המוסדות המיישבים.
לכאורה היה זה ויכוח עקרוני בין גישה חברתית - ערכית לבין מה
שנקרא אז הגישה ה"משקיסטית", אך בפועל היה זה ויכוח טיפשי
ועקר, שהרי כלכלה וחברה שלובים ותומכים זה בזה.
אכן, חוכמה שלאחר מעשה היא, כאשר בינתיים, שני בחורים בני
עשרים וקצת, נלהבים ודבקים בהשקפתם הבלתי ניתנת לערעור, גולשים
לחילופי מהלומות מילוליות ולהאשמות אישיות, ואחריהם משתרך מחנה
של תומכים, אלה מכאן ואלה ומכאן.
ניצתה אש אותה לא יכל לכבות אפילו קותי, המלווה הבוגר מטעם
הקיבוץ המאוחד.
אסיפת הקיבוץ, לאחר שורה של ישיבות סוערות, החליטה שעל שני
הנצים לפרוש מתפקידם. עמי קיבל עליו את הדין, אך ליבו טעון היה
בתחושה צורבת של כישלון אישי. נכלם ונעדר כוח התנגדות נענה עתה
לרצון אשתו לעזוב, ומייד.
בשעות אחר הצהריים, יום קודם לכן, עוד בטרם הפנה המגאן חרטומו
ימינה בצומת מחניים, כמנחש את רצון בעליו, עצר עמי בתחנת הדלק
הסמוכה לראש פינה כדי לרוקן שלפוחית נרגשת. אחר העלה למכוניתו
זוג צעיר שביקש להגיע לקצרין. בעת הזו ועל הנתיב הזה, כל מי
שמצוי רצוי הוא, חביב עליו ומוזמן להצטרף. בעיניו של עמי לא
ייתכן אחרת.
עם חציית גשר בנות יעקב, ותחילת השיוט במעלה המפותל אל בית
המכס התחתון אחזה בו סחרחורת קלה של עונג. ריאותיו התרחבו
ונמלאו באוויר חדש ונקי. הנה, שוב צומחת בו אותה הרגשה מוכרת
מביקוריו הקודמים, כאילו סובבים מחוגיו וסוגרים מעגל שלם סביב
לציר חייו. הנה, שוב הוא בא אל מחוז חפץ וגעגועים; שם ביתו -
מקום שהר נושק שמיים.
התחזית בישרה מזג אוויר סוער בצפון וגשמים שיתפשטו בהדרגה
לדרום.
כשקרב עמי אל תל אביטל, נקלע אל תוך ענן שחבק את המכונית כספוג
ריחני ורך. כל האוויר שנאגר בחזו התמלט החוצה בצרחה של אושר
עילאי, אל מול השמשה המעורפלת, כאילו היה בן טיפש-עשרה, שברגע
זה ממש זכה הפייבוריט שלו בכרטיס עלייה לשלב הגמר של "כוכב
נולד".
שם, בתוך לועו של התל הנישא, נמצא בשעתו מטע התפוחים.
מדי בוקר, בהגיע עמי עם חבריו לצוות העובדים אל המטע, היה מבלה
שעה ארוכה ברקיעת רגליים נמרצת על האספלט, עד שיסתלק הקור
המקפיא את הבהונות, ועד שיתחיל ענן השחר, זה שתמיד היה שם, קיץ
וחורף, להתפזר ולהיתמר מעלה, כעשן ההולך ומתפוגג מתוך ארובה
כבויה.
עד היישוב נותרו עוד קילומטרים ספורים.
כאן, מעט לפני צומת קונייטרה, החסום עתה בסוללת עפר גבוהה,
נזכר עמי בלילה חורפי אחד ובבלימה לא זהירה, אשר גרמה למכונית
בה נהג לבצע פירואט של שלוש מאות שישים מעלות סביב עצמה, בכביש
שהכפור הפך אותו למשטח החלקה. באיזור הזה אסור להקל ראש בתנאי
הכביש והראות. עמי הוריד להילוך שלישי, הדליק פנסי ערפל ושייט
לאט.
ואולי, אין כלל בנמצא רגע אחד ויחיד, בו מתלכדים געגועיו של
אדם וחתירתו בקרקע המציאות למקשה אחת של ודאות. בית לפעמים הוא
חבר, אישה וילד; לפעמים הוא עץ ופיסת אדמה. בית הוא אוויר
שאפשר לנשום בסרעפת פתוחה. ואילו געגוע הריהו רגש הנפרט למשך
בלתי מוגדר של רגעים. כמו חלום שחורג מממד הזמן; אלף אלפי
אלפים פרודות של געגוע.
ממש ברגע בו פנה שמאלה בכניסה ליישוב, צילצל הנייד.
לייזר, נרגש כפי הנראה לא פחות ממנו, הסביר לו את תוואי הנסיעה
עד ביתו. "נו טוב, תפתח לי כבר", קטע לבסוף עמי את שטף דיבורו,
והלה ניתק ושיגר אות פתיחה לשער הנשלט מרחוק.
הגעתי הבייתה, אמר עמי; ממש כך אמר לעצמו, ולא נדע האם ביטא את
המילים בקול רם, האם לחש אותן, או שמא רק שרטט אותן בשפתיים
אילמות: ה - ביי - תה.
דצמבר 2006 | 