הם היו בחדר הנהגים כאשר נכנס אהרון המנהל ובעקבותיו אחד חדש,
לבוש חולצת כפתורים בצבע תכלת. אלה שישנו ניערו ונעמדו, ויחד
עם אלה שכבר היו ערים ניגשו ולחצו לו יד, ברוך הבא. הכובע
שהיה לראשו היה יפה למדי ולא גדול, מאלו שמשתמשים בהם
רווקים-צעירים בצד הרחוק של העיר, או גנרלים בחופשה, להוכיח
שכוחם עדיין במותנם. בואו לתחנה לא עורר שום אירוע מיוחד, ורק
השוער הפותח את שער האוטובוסים אמר למחליפו שהגיע, "ראית את
הנעליים שלו? אני מתערב שלא יגיע איתן לסוף החודש".
בסיום אותו יום עזבו הנהגים את מקום העבודה ביחד, לאחר שאת
הכסף שצברו לאורך רחובות העיר הפקידו אצל בני, וחלק מצומצם
ממנו לקחו אתם, כפי שקבע הנוהג באותם ימים. מחלקו שלו הפריש
קראוס חמש מטבעות לחדש, על שישב כל היום בספסל מאחוריו. הוא
לא דיבר על כך עם אהרון, אבל הרגיש שכך רצוי. מהתחנה פנו
שמאלה והמשיכו עם המדרכה עד לבית הקפה, שם ישבו וקראו בעיתוני
הערב. ארנון, הנהג הכי ותיק, הפטיר אל עבר החדש "נו, מה אתה
אומר", וזה השיב לו רק במשיכת כתפיים. כובעו של זה החדש, שעשה
ימיו בין מתלה מעץ לבין ראשו, ישב גם עכשיו בבטחה מרגיעה,
והמתין גם הוא למילותיו הראשונות של בעליו אל חבריו החדשים
לעבודה. תחתיו עמד פרצוף לא יפה אבל גם לא מכוער, לא שמן מדי
ולא רזה מדי, אולם, אפשר לציין כבר בחלק זה של סיפורנו, שנראה
שקטן מדי.
ביום המחרת נראו הדברים דומים, גם אם בתחנה זו עלו יותר
אנשים, ובזו אחריה עלו פחות. המטבעות צלצלו, הנוסעים ירדו,
והנהגים הובילו את רכביהם לתחנה הסופית בדרך לעיתונים ולקפה.
"נו, מה אתה אומר", חזר ארנון על השאלה, כמו להוכיח דמיון
ליום אתמול, אולם החדש התבררה דמותו, נשך שפתיו, פקח עיניו,
נענע ראשו (כאילו במנוד זה לומדים כולם על תוכו) והמשיך מעיין
בעיתון שלפניו. כך עברו הימים, זה שואל וזה משיב בדרכו, עד
ליום התשיעי להגעתו לתחנה. זה כבר שבוע שהוא מקבל את הקו של
יחיאל השוכב בביתו בגלל מחלה. באותו ערב נכנס חימלין לתוך בית
הקפה בלווית נערה חדשה לנו. חימלין היה רופא הסביבה, ומרפאתו
הייתה מתחת לדירתו של בני.
והנה, רק נכנס חימלין עם זו, שינה החדש מנהגו, ואם במקרים
דומים משמש הפתגם בלע את לשונו, הרי שכאן יש לנסח משהו אחר,
כיוון שהחדש פנה אל חבריו והחל לפתע מדבר. ממקום עמידתו של
המוזג מאחורי הדלפק אפשר היה לראות כי החדש לא פנה אל הנהגים,
אלא הפנה אל חימלין את גבו. אולם כיוון שאף לא אחד מהם היה
בעמדת המוזג, הם לא ראו זאת כך. ארנון הרים את כוסו וקרא אל
החדש - "אריק, אתה מדבר!", אבל אריק רק היסה אותו, "ששש--".
כאשר אהרון הזמין אל השולחן את חימלין, הצביע זה על בת לוויתו
(כאילו בהינף יד זה לומדים כולם שהוא תפוס הערב) והפנה את
עיניו חזרה אליה.
בלה מאנצ'ה, לפני ארבע מאות שנה, היה יוצא אריק לבוש שיריון
על סוסו אל עבר שדות מונטיאל, כדי להילחם על כבוד גברתו,
ובדרום ארקנסו, לפני מאה חמישים שנה, היה יוצא הוא אל רחוב
העיירה ומסיים את המלאכה בשתי יריות. אולם כיוון שכל זה היה
רק לפני כמה שנים, בעירנו הקטנה, אמנם יצאו שני האנשים לרחוב
החשוך, אך בהפרש שעות ניכר האחד מהשני, זה בלווית נערתו, וזה
לבדו. הגשם שירד בבוקר למחרת יכול היה לראות את זה הראשון
מתגנב מחדרה של נערה צעירה, ואת זה השני בוהה בו עצמו, בגשם,
כאילו יש בו איזו משמעות או רמז נסתר לבאות.
בהמשך היום, העבודה הייתה מסורבלת לאורכה ולרוחבה של העיר;
הנוסעים, לבושי שכבות בגדים ומעילים מנופחים, הצטופפו תחת
תחנות צרות מלהכיל, אספו בדרכם אל מדרגות האוטובוס כמות נכבדה
של בוץ, רק כדי לטנף את הסמרטוט היחידי שקיבל כל נהג בתחנה.
כך בילו הנהגים משך כל היום עם אוטובוס רטוב, מנוקד בעקבות
נעליים ומגפיים, וסמרטוט שאין לו הופכין. למעט אריק. לאריק כל
זה לא היה חשוב כלל. הוא התרכז בכביש ואפילו המגבים שרקדו
מולו על השמשה, נפגשים ונפרדים, לא הטרידו את דעתו. בבית הקפה
בשעות הערב, כששאר הנהגים מקללים את הגשם, את הכביש, את
הנוסעים ואת כל מי שהיה על דרכם במהלך היום, אריק ישב, מבטו
נעוץ בדלת הכניסה ושתק.
למחרת היום פסק הגשם, ואיתו פסק אריק מלבוא לתחנה. במהלך
השבוע לאחר מכן עוד נשמעו חילופי דברים והשערות על זה שמקרוב
בא והלך, אולם אז חזר יחיאל ממחלתו, ועד סוף החודש נשכח אריק
מלב כולם. בדיוק אז, כשנדמה היה שגם דמותו הולכת ומיטשטשת
מזכרונם, הופיעה כתבה קטנה באחד העיתונים, שצדה את עינו של
קראוס בבית הקפה: "אריק מנחם חוזר עם תערוכת יחיד במרכז
האמנויות". לאחר שקרא בעיון על הצייר שהפציע בין חבריו, סגר
קראוס את העיתון ויצא עם צווארון מורם אל החוץ הקר, כשהעיתון
עצמו נותר פתוח על השולחן. בפינת אותה כתבה התנוססה תמונת
ארכיון, אריק חבוק עם נערתו של חימלין.